אדם פשוט

היה היה אדם פשוט. ככל האנשים הפשוטים, רצה אותו האדם שיכירו אותו ויוקירו אותו. הכרה, וגם הוקרה, הוא הבין, אינם אלא דברים שאחרים נותנים לך תמורת מעשים שעשית עבורם. וכך החל גיבורנו עושה למען האחרים. כל יום היה משכים קום ויוצא מביתו לעבודה. הוא היה עובד עבור אנשים אחרים כשמונה שעות ביום, את הכסף שהרוויח בעבודתו היה מחלק לאנשים אחרים, ולעצמו היה משאיר רק כדי צורכו.
בהתחלה היה מרוצה ממעשיו, אך ככל שעבר הזמן הבין שההוקרה לא באה, לא משנה כמה עבד וכמה מכספו חילק. יוצא שהוא עובד לשווא וגם את כספו מחלק לשווא.
הוא החליט לשנות את דרכיו וככל האנשים הגדולים והמוכרים, לעבוד עבור עצמו. וכך היה משכים קום ועובד בביתו בתור עצמאי כשמונה שעות ביום. אחר כך היה הוא לוקח את כספו, ומשלם לעצמו. בכסף זה היה יוצא וקונה לעצמו דברים, אותם היה לוקח ומוכר לעצמו ובו בעת קונה מעצמו. הוא היה מאוד מרוצה מכל העניין, אך בשלב מסוים שם לב שכספו רק הולך ומתמעט, ממש כמקודם, ושוב ההוקרה לא באה.
מיואש, הוא ישב וחשב מה יעשה כדי שיוקירו אותו, והנה פלא, מתוך יאוש כמעט מוחלט עלה במוחו רעיון מבריק – אם יעשה מעשה משונה ויוצא דופן, כולם יתפלאו ממעשהו ויצא שמו למרחקים. וכך הוא ישב וחשב איזה מעשה יהיה המיוחד והמפליא מכל לעשות. בהתחלה חישב לעשות מרד בשלטון, אך התחרט מיד, שכן רוחו הייתה נוחה עם השלטון הנוכחי ולא היה לו כל רצון להחליף אותו. לאחר מכן חשב אולי ימציא דבר מה שימושי, אך דבר לא עלה בדעתו.
וכך היה יושב שעות וחושב, עד שהגיע לכדי יאוש מוחלט. כמעט שנטרפה עליו דעתו, אך שוב, איזה פלא, מתוך היאוש קיבל ראיון מבריק: המעשה המשונה והמפליא ביותר יהיה פשוט לאבד את עצמו לדעת – כמו שכבר חישב לעשות ממילא, מתוך יאושו – ואפילו לא בדרך יוצאת מן הכלל, כי הרי אנשים רוצים מטבעם לחיות ולכן מעשה שכזה יתפס בוודאי כמשונה להפליא ואף מלא אומץ וגבורה.
מלא התרגשות על רעיונו הגאוני, יצא גיבורנו החוצה מביתו והחל תולה מודעות בהן היה מודפס באותיות גדולות ובולטות לעין: היום בחצות אקפוץ מהמגדל שבכיכר העיר!!! – כך, עם שלושה סימני קריאה, כדי להראות על רצינות ההכרזה.
והנה קרב זמן חצות היום וגיבורנו עומד בראש המגדל הגבוה שבכיכר העיר וקהל גדול נקבץ סביב המגדל, כפי שציפה, כולם נושאים את עיניהם אליו.
מלא תחושת הישג החל גיבורנו מהרהר בדרך הארוכה ומליאת המהמורות שעבר עד הנה ובהצלחה הגדולה שבסופה. ואז הוא הבין דבר מה – אין הוא צריך לקפוץ מהבניין כלל! הרי בלאו הכי כולם נושאים אליו את עיניהם ורואים את הפגנת הגבורה שלו כעת. עצם הרצון למות למען הכלל מספיק כדי לזכות בהוקרה!
הוא פנה לסוב על עקביו, אך תוך כדי שעשה זאת חלפה על פניו ציפור קטנה. הוא הסיט את ראשו כלפי מטה, להביט על הציפור הצונחת בחוסר דאגה, אך בהביטו מטה שם לב לגובה המפחיד בו הוא נמצא, מה שגרם לו לפחד גבהים נורא, עד כדי כך שליבו החסיר פעימה והוא איבד את שיווי המשקל. הוא מצא את עצמו צונח מטה, אל עבר הקרקע.
ברגעיו האחרונים של האיש הביטו בו כל האנשים האחרים שניקבצו שם, עד האחרון שבהם, אך הוא לא שם דעתו אף לא על אחד מהם.