מגדל של קוביות
החיים שלי הם כמו מגדל קוביות.
רק שהמגדל שלי פחות יציב משל הרוב.
למגדל שלי יש בסיס קטן ועליו נערמים המונים של קוביות גדולות.
הרבה יותר ממה שהבסיס יכול לשאת.
מדי פעם נופלת קובייה, אז אני מרגישה מעט רע לחצי שעה,שעה.
אבל לפעמים, או יותר נכון,בתקופה האחרונה,יש מפולת של קוביות.
אבל לא מהקוביות הגדולות ומהכבדות, שאינם כלל וכלל שלי, אלא של הקוביות הקטנות והבינוניות שלי. של האנשים שאמורים להיות חלק מהחיים שלי, של הערכה עצמית אפילו קטנה, של אופטימיות שלא נותרה…
אני מרגישה קורסת, אז אנשים צוחקים ויורשים על זה, אבל אני תמיד המוקד עזרה שלהם..
אף פעם לא צחקתי על בעיות של אחרים, על אף שהיו כמה מגוכחות בהחלט.
תמיד הייתי בשביל כולם ונשארתי עם הסיפור של האדם. אבל איבדתי את עצמי גם שם…
אני מרגישה מפורקת כל כך.
מרגישה שהמגדל נעשה קטן.
מרגישה שהקוביות נעשו חלולות.
מרגישה שכל דבר קטן מוריד לי את המצב רוח, מרגישה שאני חייבת למישהו חשבון… שאני חייבת לאנשים דברים, שאני חייבת להם אותי. מרגישה כמו בובה שנמאס לה.
בובה שכבר לא אכפת לה מעצמה.
בובה שרק רוצה למות.
כי היא סתם בובה.
מוקד עזרה אבל אף פעם לא באים בשבילה.
אז כן אני מתעצבנת ומתפרקת, ואז שוב נותרת לבד..
אני פשוט רוצה להתחיל את החיים מחדש בלי לטעות כל כך הרבה.
אני רוצה לא להצטרך לקום כל בוקר, אלא יום אחד פשוט לא לקום.
אני מנסה להבין במה חטאתי ורק דמעות עולות בעיניי, מה עשיתי שכל כך פגע, בחיי שאין לי מושג.
אני רק רוצה עכשיו חיבוק.
אני צריכה אחד.
המגדל מפיל עוד קובייה…
אבל הילד שבנה את המגדל, מת מזמן, אז הוא לא יכול להחזיר אותה.
המגדל קטן מיום ליום…
ואין מי שיתקן אותו..
תגובות (3)
זה מדהים, נחמד לחשוב על זה בצורה הזאת. אני יכולה להזדהות המון.. ולדעתי כאן זה יותר אינטימי מהאינסטגרם.
מצד אחד את עצובה על זה שאת מרגישה בובה, אבל מצד שני את נותנת לאותו ילד (בסוף הקטע) את המשמעות של מי שבונה אותך. שיש מישהו שפעם בנה את המגדל הפנימי שלך, ושעכשיו הוא לא שם ואת תלויה בו. קחי את עצמך בידיים, אל תחפשי מישהו שיתקן אותו. תתקני אותו בעצמך, תגרמי לו להיות שלם שוב.
בהצלחה, ואם תרצי לדבר או לפרוק תמיד מוזמנת לפנות
אני הייתי ה"ילד" המדומה.
אני פשוט לא קיימת כל כך