בזמן שחיכיתי לליאת פרק יח

שיחה לילית עם תוספת מפתיעה

הוא עומד מולי ועיניו מביעות אטרף מפוזר. רוצה לפתוח את הפה אבל לא יוצאת לו אף מילה משם! מאחוריו אור קוראת: "מי זה?"
"סליחה על השעה. אני… " מנסה להמשיך אבל משהו נתקע לי בגרון. גוש שלא נותן לי לדבר ובקושי לנשום.
"מה קרה? זה דחוף?" הוא שואל.
פתאום צעדיה היחפים של אור נשמעים בברור על רצפת הבית, ואחריהם היא מופיעה וניצבת בצידו. אני בולעת אותה עם העיניים, גופה החום-מוקה שהולבש בטריקו ארוך בצבע ורוד בהיר, מכוסה רק בחלקו העליון, במה שנראה כאילו ניסיון שלה של הרגע האחרון למתוח אותו למטה ולהסתיר כמה שאפשר. אני יכולה רק לדמיין את צבע התחתונים הסקסיות שהיא לובשת מתחת לחולצה המתוחה, אבל את כל היתר אני לא צריכה לדמיין, היא מגישה לי את המראות להנאתי המרובה. רק חבל מאוד שלגעת אסור לי, ואני מוצאת את זה קשה. קשה מנשוא! העיניים שלי ממש נתקעות על שתי הרגליים היפות של אור, שנחשפות משולי חולצת הטריקו ויורדות מטה אל הרצפה, כשהן נגמרות שם בשתי כפות רגליים שזופות, בעלות עשר אצבעות יפות ומטופחות במיוחד, ציפורניה גזורות למהדרין אחת-אחת ונקיות והעור שלה עדין וחלק.
אני מנסה להוציא קול אבל נאלמת דום למולה. המראה הזה שלה כשהיא הרגע יצאה ממש מתוך חוויה מינית כלשהי כשנשלפה ממעמקי הסדינים ומתחת לשמיכות, התשוקה שעוד מנצנצת לה מהעיניים, תערובת הריחות המיוחדת שנודפת מגופה ומחלחלת באוויר עד שהיא מתגנבת לי לנחיריים, מכילה בתוכה את נוסחת הבושם המדהים שמפיל אותי שדודה בכל פעם מחדש, בתוספת ניחוח גוף מיוזע שמורכב מתשוקתה למגע.
שיערה הגלי פזור ואפילו קצת סתור לה על העיניים, בפניה ניכרת התשישות מיום ארוך שבא לאחר לילה מתיש לא פחות, אבל למרות הכול, ובניגוד למה שממנו פחדתי, כשהיא מופיעה בפתח הבית היא מחייכת אליי ואני ממש חווה הקלה בלב. ובכל זאת קשה לי להחזיק את עצמי! העצירה שם ברגע הקריטי הזה שבו הפסקתי אותם ממה שעשו, עשתה לה משהו עוצמתי כל כך שאני נמשכת אליה בטרוף, ותיכף אני הודפת אותו החוצה וסוגרת את הדלת על שתינו.

היד שלה מנופפת למולי ואני מתעוררת מחלום בהקיץ. "הלו… סמדר! סתם התגעגעת אלינו בחצות הלילה אז החלטת לערוך ביקור?" והחיוך שלה גורם לי לשאול את עצמי-על מה ולמה. בעלה, לעומתה, חיוור ורציני ונראה ממורמר ומרוגז גם יחד.
"אור, בבקשה תני לי כמה דקות איתך בארבע עיניים. זה ממש חשוב." עיניי מכוונות ישר לעיניה ולרגע חטוף הן נועלות את מבטה! היא מהנהנת בראשה לחיוב, למרות שגידי מחמיץ פנים ואם זה היה תלוי בו הייתי עפה עכשיו מכל המדרגות.
"תני לי שני רגעים ונצא למרפסת האחורית. קר בחוץ? את רוצה איזה בגד חם? סוודר, משהו?"
"לא, לא. אני בסדר. תודה." גידי נעלם רוטן פנימה די מהר ואחריו נכנסת אור וסוגרת את הדלת. אני שומעת מבפנים את קולו עולה טיפה בטורים, אבל אותה לא. פתאום, בזמן שאני מסתכלת בדיוק על קבוצת כוכבים כלשהי, נדמה לי שמצד מזרח, פותח גידי את דלת הבית ומציץ רק עם הראש. "פססס… סמדר, בואי שנייה!" אני מסתובבת אליו סקרנית לאללה. הוא קורא לי להתקרב אליו ממש קרוב כזה עם האצבע, ומחכה שאהיה ממש צמודה לפנים שלו, מציץ שנייה אחורה לוודא שאור לא לידו ואז הוא לוחש לי: "אין לך מה לנסות אפילו! שתדעי לך, היא לא תאמין לך בחיים אז כדאי לך לרדת מזה עכשיו וללכת הביתה לישון." אני נשארת המומה לגמרי ובפה פתוח. גידי לא מוריד את המבט שלו ממני שהוא חמור מאוד. בשנייה שאני מתעשתת ורוצה לנסות איכשהו באופן כזה שהוא יאמין לי, להגיד לו שממש, אבל ממש לא לזה התכוונתי, הוא מסתובב אחורה ונתקל בה! "טוב… אז אני פורש למיטה כדי לחכות לך שם מתוקה. שתהיה לכן שיחת נשים מהנה אבל אל תתמהמהו יותר מדי זמן. טוב?" ידו מחליקה על הכתף שלה כשהיא מתחככת בו בדרכה החוצה אליי, והיא די מתעלמת מדבריו ופשוט מאוד ממשיכה ללכת בכיוון המרפסת האחורית ומסמנת לי לבוא אחריה.

"זה בקשר למתנדב, דייב. באתי ברגע האחרון לבקש ממך טובה שתסלחי לו ותוותרי."
ככה אני אומרת לה בנשימה אחת ובלי לעצור, אחרי שתיקה ארוכה בנינו במרפסת. אני ישובה על כיסא פלסטיק כחול עם משענת רחבה כזו והיא יושבת אותו הדבר ממולי. אני משחקת הרבה זמן עם שתי הזרתות שלי להתאים אותן זו לזו, אותן ואת יתר האצבעות בעקבותיהן. הלוך וחזור, כפות הידיים שלי יוצרות תנועת מניפה, ובפעם השלישית במשך ארבע דקות בערך אני מחליפה רגל על רגל. הימנית על השמאלית, אחריה השמאלית על גבי הימנית, וחוזרת אל הימנית המונפת שוב פעם על השמאלית.
"כנראה שהגעת מאוחר מדי."
"מה?" היא מביטה למטה לבלטות המרובעות ושותקת. שתי ידיה מטפסות מעלה ואוספות את שיערה לקוקו במעלה ראשה, יד אחת אוחזת בקוקו ויד שנייה מוציאה גומייה קטנה מתוך הכיס של מכנסי האימונית האדומים אותם לבשה בחיפזון. הגומייה נמתחת לקצה יכולתה ומתלפפת פעמיים עד שמתיישבת על ראשה, כשממנה מציץ זנב שיערה. אחר כך יד אחת מושטת אל קצה אפה לגרד שם, ופתאום אני מגלה שם משהו דמוי שומה ממש זעירה וחומה, ואני ממשיכה לבהות בה גם אחרי שאור משלבת את שתי זרועותיה זו בזו. אני מהרהרת לעצמי, שרק אצל אחת כמו אור חרוב אפשר להגדיר שומה שהחליטה להתיישב לה לצמיתות, זעירה ככל שתהיה, כמשהו סקסי ברמות גבוהות. "איך לא ראיתי עד היום שיש לך את הדבר הזה כאן על האף?" אני פתאום שואלת אותה יש מאין וקצת כועסת על עצמי על החוצפה שגיליתי. "לא יודעת… אולי כי לא הענקת לי מספיק תשומת-לב עד עכשיו. זה חלק ממני כבר הרבה שנים."
אני מצייצת כרקע לחיוך מטופש שבא ממבוכה גדולה, והיא מרגיעה אותי בחיוך חם משלה ואז עונה.
"מתישהו הערב, אדם… ששכחתי מה שם משפחתו."
"אדם הרכז מתנדבים?"
"כן. הוא התקשר הנה ו… הוא סיפר לי שהייתן אצלו ושבלה בלה-בלה…"
"מה, שצעקתי עליו ושהתחצפתי?"
"כן, גם זה. אבל העיקר מה שהוא ביקש זה שננסה להתייחס לעבירה של הבחור האוסטרלי, כאל מעידה חד-פעמית בלבד. שנחליק לו." כשהיא אומרת את זה אני מרוכזת בה ומצליחה איכשהו לנטרל את המשיכה אליה לרגע. מנסה לפצח את פירושה שלה לתיעוד היבש שהיא מגישה לי כאן. "בכל מקרה, אני השבתי לו שעם כל הכבוד לעברו הנקי מרבבה, לשקר ולעבור ככה על החוק בלמכור לנערים קטינים אלכוהול במקום קטן שבו כולם סומכים על כולם, זה עניין, שלא אני ולא הוא יכולים להחליק עליו!"
"ננסה? נחליק? מי זה אנחנו?" אני שואלת אותה.
"אה, סליחה. אני הלוא מייצגת כאן אנשים נוספים, זה לא עניין שאני מחליטה לגביו לבד." אחרי הדברים האלה שוב משתררת שתיקה בנינו. "תראי סמדר, לך כל העניין הזה נראה בטח כמו עיוות הצדק. זה ברור וטבעי. טבעי בעיניי שאת תבקשי ממני לסלוח לו, כי אתם אולי ידידים שמבלים יחד וכל זה."
אני מסמנת לה 'לא' נחרץ בעזרת הראש תוך כדי דבריה, אבל היא מתעלמת וממשיכה בשלה. "קשה יהיה לך לראות את הדברים באופן אובייקטיבי, ואני לא מצפה ממך לזה!"
"אוי… עזבי אותך מאובייקטיביות עכשיו נו… זה פשוט לא הוגן שהבנאדם ייענש על נדיבות לב." עיניה שואלות אותי לפשר המשפט. "נדיבות לב. בפירוש ככה! אנחנו ניצלנו את החולשה שלו כגבר מול נשים צעירות, נתנו לו להבין שיש מצב שאחר כך אולי ייצא לו משהו מהעזרה הזאת, והמסכן פשוט נפל בפח."
"הקשבת למה שאמרת?"
"מה זאת אומרת?"
"מצד אחד את טוענת לנדיבות לב נטו מצידו, ומייד אחר כך סותרת את עצמך ורומזת לאפשרות שהבנאדם 'בנה' על העזרה הזאת כדי לקבל טובה מינית בתמורה!"
"מה? מה פתאום? זה מה שהבנת ממני?"
"את עצמך אמרת, ואני מצטטת: 'ניצלנו את החולשה שלו כגבר, נתנו לו להבין וכולי… והמסכן פשוט נפל בפח'. איך היית קוראת לזה אם לא סיוע מתוך ציפייה לטובה בתמורה?"
"אבל, אור, את לא מבינה שזאת הפרשנות מצדנו? זה מה שאנחנו עשינו! אבל זה עוד לא אומר שזה מה שבאמת התבשל אצלו במוח. אני מאמינה שהוא עזר לנו מתוך רצון טוב בלבד."
"לפי מה את מאמינה? לפי העיניים היפות שלו?"
"לא. לא יודעת בעצם. כאילו… ראיתי את זה עליו, נו… הוא היה תמים כזה. טוב לב כזה."
"אז יש לי חדשות בשבילך מתוקה, את נאיבית. שזה אגב, יופי. זו תכונה שראיתי אצלך ישר כשנפגשנו בפעם הראשונה. ישר זה צעק מתוכך, מהמבט שלך. אהבתי את זה." אני כמובן שמסמיקה באותה השנייה, ולרגע זה עוד פעם זורק אותי למקום אחר. המקום ההוא בעולם שבו ישנן אך ורק סמדר מנדל ואור חרוב, ושקט של לילה עם ירח כמעט מלא ואין ספור כוכבים.
"נראה לי שאנחנו טוחנות מים. ממילא הבחור כבר עזב הלילה את הקיבוץ. אין מה לעשות."
ככה אור מנסה לסכם את הדיון שלנו בהתמתחות ברורה של זרועותיה מעלה, בלוויית פיהוק גדול אבל שקוף לחלוטין. אני עייפה לפחות כמוה, ואם אומרים שפיהוק זה דבר מדביק אז הנה האישור לכך מגיע! אבל בשום פנים ואופן לא מיציתי כלום עדיין. לא את הניסיון שלי להשיב לכאן את דייב, ובטח לא את השהייה שלי במחיצתה. היא מתרוממת מכיסאה ונעמדת. "סמדר, אל תיקחי את העניין הזה ללב. אני מבטיחה לך שלא בגללך זרקו אותו מהקיבוץ. את יכולה ללכת לישון שקטה ושלווה!"
"שבי!" קולי התקיף עודו מהדהד במרחבי המרפסת. ההד ההמום נתקל בקירות וחוזר אלינו.
"תגידי, את לא חושבת שהגזמת?" היא מרצינה לאללה ואני מתייבשת בתוכי וכמעט נחנקת, אבל לא מתכוונת לתת לה להרגיש בזה.
"יש לי הצעה בשבילך, או ליתר דיוק התערבות."
"סליחה?!"
"תראי, אור. שתינו באמת יושבות וטוחנות כאן מים. לשתינו יש מיטה להיכנס אליה ולהתכרבל בין השמיכות." כמובן שגלגלי המוח שלי מתרוצצים חופשי בהקשר למשפט האחרון… אבל הם לא חורגים החוצה מהפה שלי! "לשתינו יש בבית מקרר מלא בכל טוב, נכון? עד כאן את מסכימה איתי?"
"המממ…. יש לי כבר הרגשה שאני קולטת לאן את מובילה!"
"או.קי. ועדיין, למישהו מסוים החל מהערב הזה אין את כל אלה ועוד הרבה דברים אחרים שאנחנו לוקחות כמובן מאליו. כמו למשל אוזן קשבת, כתף תומכת…" ותוך כדי הצגת הדברים אני לא יכולה לנשום ונפלטת לי יבבה לא מתוכננת בכלל. העיניים שלי מבריקות ודומעות, ואור מייד ניגשת ומניחה את זרועותיה ומחבקת אותי חזק אליה. "אוי, יפה שלי… איזו רגישות יש לך. די, די, אל תבכי. בבקשה אל תבכי." מבלי להעיף עליה מבט, אני מבחינה בזה שהצלחתי לגעת בה. זה מתבטא במשיכות אף בודדות שעולות מעבר לכתפה. אוי… זה כל כך מפתה אותי להסיט את הדיון למסלול שונה לגמרי מזה שתכננתי, ולזכות ברגעים של התרוממות הנפש והגוף גם יחד… זה כל כך נעים ומחבק ומרגש וסקסי… ומה לא…
ודווקא בגלל כל אלה אני ממהרת להינתק מגופה, ולהבהיר לה את תנאי ההתערבות.
"אם נגלה שאת צדקת, ושמעבר לחיוכים התמימים שלו, דייב בעצם חכך ידיו ותכנן להכניס אותי ואת ליאת, או את אורנה-יד נניח, למיטה, בסופו של הלילה בפאב, אז סימן שניצחת בהתערבות. ואז מצידי שילך לעזה ויישאר שם. אבל אם נגלה יחד שהוא היה אמיתי איתנו מההתחלה, ושהכוונות שלו היו טהורות ברצון לעזור לנו פשוט ליהנות מהערב עם טיפ-טיפה 'חומרים אסורים', אז הניצחון בהתערבות הוא שלי וזה מחייב אותך לתת לו לחזור. מה את אומרת?"
אור מסתכלת אליי ולאט-לאט עולה לה חיוך ממזרי כזה על שפתיה. "תגידי לי אולי משהו קטנטן, פרט כביכול שולי. איך בדיוק נוודא את האמיתויות האלה כשהאדון כבר נחשב להיסטוריה בתולדות הקיבוץ?"
"יש רק דרך אחת. נחפש ונמצא אותו!"
"מה, עכשיו?" היא פולטת בת-צחוק קלה שמתגלגלת לה ובאין מפריע גם מדביקה אותי. "שתינו לבד? בלילה?"
"למה לא בעצם? את מפחדת ממני? אני עלולה לאנוס אותך ולהשאיר אותך ערומה, זרוקה בצידי הדרך?"
"בדיוק! וכמובן שהאשמה תיפול לה מייד על האדון מאוסטרליה. הרי יש לו מניע מוצק ומבוסס לעשות לי את זה." אבל מעבר לגיחוכים ולהומור אני מישירה אליה מבט ומרצינה בסוף. "אור, בבקשה. אני מתחננת אלייך. זה עוד לא מאוחר מדי. אני מאמינה שעוד נתפוס אותו מחכה לטרמפים בכביש היציאה מהקיבוץ."
"אני… ממש לא יודעת עד כמה זה חכם. יש אמנם משהו במה שאת אומרת, אבל… שתינו לבד…"
"אפשר לבקש מגידי שיבוא איתנו כאילו… לא?! ככה נהיה בטוחות יותר." בשנייה שזה נפלט לי מתוך נואשות לשמה, אני מקפלת אצבעות בחשאי, בצורה של תפילה ומבקשת מכל הלב מבורא עולם שיעשה שאור תדחה את זה על הסף. "לא. אותו אני לא רוצה לערב בזה. גם ככה הוא די מקטר לי כל הזמן. חוץ מזה ממש מאוחר, ואם נחזור מותשות, לפחות הוא יוכל לקום בזמן בבוקר לקחת את ניצני לגן."
… ברוך אתה אדוני, אלוקינו מלך העולם שהכול… "מה? אמרת משהו?" היא נפנית אליי בהפתעה ואני מנידה בראש לשלילה גמורה, אבל ממשיכה להגיד לו תודה ענקית בלב עצמו פנימה.
"אז קבענו? אנחנו זזות?"
"טוב. אני לא מאמינה שאני מסכימה לזה… אבל כנראה שיש לך כוח שכנוע שאי אפשר לעמוד מולו!"
מייד אחר כך היא נכנסת הביתה להביא את מפתחות האוטו.

"גידי לא עשה לך בעיות מיוחדות? הוא לא רטן שוב?" אני שואלת אותה, כשאנחנו נכנסות אל הסוזוקי בלנו הכסופה, שבלילה, לאורו החלש של פנס תאורה חיוור, נצבעת בגוונים כהים יותר וגם פחות רואים את הסימנים של הצבע שיורד מהפח.
"איזה… הבנאדם נוחר כבר ברמות קשות." היא מגששת בחושך היחסי אחר הסוויץ, וכשמוצאת אותו מחדירה את המפתח פנימה ומסובבת ימינה. המנוע נדלק לרגע ונשנק. מסובבת שוב ימינה, שוב המנוע מראה סימן של אות חיים ושוב כבה. בקור-רוח מופתי החתיכה שלי אפילו לא פולטת רבע קללה, אלא מפמפמת קצת עם איזה כפתור קטן בצד ההגה וממתינה. היא חוזרת על הפמפום הזה כמה פעמים. פנימה-החוצה, פנימה-החוצה, שוב ושוב והפסקה. אני לוקחת את המושב שלי אחורנית, מיישרת רגליים וזורקת מבט אגבי אליה. יש בה משהו כל כך שונה בכל פן שהיא עוסקת או מתעסקת בו. היא שונה לי כשהיא עם ניצני, ושונה לכיוון אחר כשהיא מניחה יד על גידי(בררר… ), או עכשיו כשהיא ליד ההגה לוקחת החלטות אחת אחרי השנייה ולא מרימה ידיים. העיניים שלי שוב מטיילות על העורף שלה ועולות ומזדחלות לפדחתה. הפרופיל היפה הזה שהתברך בשפתיים כאלה סקסיות, העיניים שלה שחודרות כמו קרני רנטגן לנשמות האנשים… יחד עם הנהמות הקטועות של המנוע נדלקים גם הרדיו והווישר, שמנגב כלום על השמשה ומהר מאוד לפני שאור מפסיקה אותו, עובר למעין צווחות יובש כאלה… "אוף… תמיד זה ככה איתו. חייב להשאיר חגיגה שלמה בפנים הרכב. פלא שהמזגן לא עובד גם הוא."
"הוא דווקא כן עובד." אני עונה ומראה לה שהוא מכוון ישר אל הגוף שלי מטה. מייד היא מכבה גם אותו ומפמפמת הפעם עם הרגל על הגז.
אור סבה עם מבטה אחורה במאה ושמונים מעלות, ויוצאת בנסיעה אחורה מהחנייה.
מחליפות להילוך ראשון, נחגרות ויוצאות לדרך.

"סוזי" מחליקה על פני גבשושיות הבטון שלאורך כל הכביש הפנימי במשק, ואני כבר מדמיינת אותנו משייטות ככה ביאכטה על פני הגלים הגבוהים באוקיאנוס השקט, רק אני ואהובת ליבי שיצאנו לנו לשייט אהבים וגורלנו המשותף לא ידוע בעליל. משייטות על פני הכביש בשתיקה ומאזינות לקולו של אריק איינשטיין ששר: "עוף גוזל, חתוך את השמיים. טוס לאן שבא לך. רק אל תשכח! יש נשר בשמיים, גור לך!" שתינו מזמזמות את המנגינה, בהתחלה קצת בחשש מהתגובה ההדדית, ולאט-לאט אנחנו נותנות אומץ אחת לשנייה והשירה עולה גבוה. כשהיא אוחזת בבטחה בהגה והחיוך על פניה, אני מחייכת הצידה ומאושרת כשאני מפנימה פתאום את גודל הרגע הזה בשבילי! אני כאן ברכב איתה ואין איש שיפריע לנו, למקרה שמשהו פתאום יתפתח בנינו פה… ואני הודפת הצידה כל ניסיון לשאלה רציונאלית בדבר קיומה של מין התפתחות כזאת. "תגידי לי משהו, סמדר." היא מנסה פתאום לשאול אותי שאלה, שברור לי שלא קל לה לשאול. אחרי ניסיון לכחכח בגרונה היא ממשיכה. "בשיחה היום, כש… את יודעת, כאילו… לבשתי כובע אחר מבחינתך, כזה שלא הכרת עדיין. מה הרגשת כלפיי? כעסת? הרגשת שאת שונאת אותי או משהו כזה?"
"ברור. אבל מצד שני זה היה הכרחי לי, כי בכל זאת עוד איזה שבועיים פלוס אנחנו באמת נהיה משני צידי המתרס. היה עדיף לי שזה בא לי ככה עכשיו."
"את מבינה איזה סוג של בגרות נפשית דרוש כדי לענות תשובה כזו?" היא מתבוננת לעברי בהחזיקה יד אחת על ההגה. אני מנסה לעכל את המשפט אבל לא בטוחה שהצלחתי. "אני מתכוונת, לאור מה שאנחנו עושות כרגע." היא מוסיפה אחרי שנים-שלושה רגעים.
"מה שאנחנו עושות כרגע? מה, מחפשות מתנדב אבוד בדרכים?" אני משחקת אותה ראש-קטן. אור סבה עם כל הראש אליי ומחייכת חיוך כובש כזה אבל שותקת. אני מתחילה לאבד אותה. נראה לי שמרגע לרגע היא הופכת לי לבלתי צפויה! וזה מרגיש לי מצוין. אני רוצה אותה בלתי צפויה לי כאן ברכב…
"איזו מין מחנכת נראה לך שאני אהיה עבורכם?"
"שאלה לא פשוטה! מצד אחד, כאילו… החזות המפחידה הזו שראינו ממך היום(אולי לפי השעה המאוחרת כבר אפשר לקרוא לזה אתמול…)גורמת לי להגיד שבטח די נסבול ממך. אם להיות כנים… להיות?" אני לרגע מציצה אליה. היא מהנהנת לאות חיוב בתנועות גדולות עם ראשה. "אז אם להיות כנה, אני מוכרחה להגיד לך שהחברה באטרף רציני ממך. די. שנת היוד-בית היא השנה האחרונה בבית הספר, למי יש כוח עכשיו להתחיל שוב עם המשמעת הזאת… עם החומות בין התלמידים למורים… זה צריך להיות הרגע של שבירת הדיסטנס בכל המובנים. ככה זה בכל מקום תמיד. זה מה שראיתי בכל הסרטים." אור שותקת חמורת סבר.
"ומצד שני מה? עד עכשיו דיברת רק על צד אחד. איך את רואה אותי כמחנכת מצד שני?"
"זהו ש… הנה את כאן כזאת… בכנות?" ושוב היא מהנהנת בתנועות גדולות, הפעם עוד יותר גדולות ובתוספת חיוך כובש למדי. "הנה את כאן מגלה סופר-אנושיות. מוכנה להקריב מזמנך המצומצם, על חשבון שנת הלילה שלך, על חשבון המשפחה שלך, ולצאת באמצע הלילה לחיפושים אחרי איזה בחור מארץ אחרת שמה לך ולו?! כאילו… " ואחרי הפסקה של כמה שניות אני מוסיפה. "תדעי לך שמישהי אחרת במקומך, הייתה במקרה הטוב מסרבת לדבר איתי ככה באמצע הלילה. זאת אני השרוטה, שבכלל חשבתי שתועילי לצאת ולשמוע מה יש לי לבקש ממך בשתים-עשרה בלילה…"
אור מביטה קדימה ובהתחלה בכלל לא עונה לי. היא בוהה ישר דרך שמשת המכונית, מהרדיו בוקעים צלילים לא ממש מוכרים לי, ואז היא מאיטה את קצב הנסיעה, מורידה הילוכים מחמישי ומטה ומסיטה במקביל את חרטומה של "סוזי" לצד הכביש, עד שאנחנו עוצרות. אני מביטה בה ומנסה לצפות את המהלך הבא. אנחנו ניצבות על שפת הכביש הפנימי של הקיבוץ. מרחוק נראים אורות התאורה של צומת היציאה, וכאן רק דממה. אין שום זכר לרכב שחולף בסמוך או שמתעתד לכך בקרוב. אחרי שמשכה מעלה את בלם היד, היא פונה אליי עם כל גופה בפנים נטולות חיוך, וקצב הדופק של שתי הנשים באוטו מהיר עכשיו כמו קצב תופים בחאפלה בדואית. הגוף שלה מתקרב לגופי ואנחנו נוגעות זו בשפתיה של זו, ידיה מושטות לפניי ואוחזות בהן ברכות. אני עומדת להתעלף. זה קורה. זה ממש קורה בנינו!