איך שביום אחד הכל יכול להשתנות

*סיפור אמיתי*
היינו משפחה רגילה. אבא, אמא, אחות, אח ואני.

שלום קוראים לי רוני אני בת 14.5, גרה במושבה (כמו עיר אך קטנה יותר) והייתה לי משפחה רגילה ונורמטיבית עד לפני שנה.
עד שהכל התהפך והשנה הזאת הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי. אך נותרנו עם הרבה מאוד תקווה ואהבה.

אוקיי, אז בואו נתחיל מההתחלה. אני בת 13 ילדה בכיתה ח'.
"אני חוזרת עוד חמש דקות הביתה, תהיי את ודניאל מוכנות" הודיעה אמא בטלפון. היה לנו תור לרופא שיניים. כעבור עשר דקות אמא חזרה הביתה אך מיהרה לשירותים, אני מניחה שזה לא משהו משונה כל אחד צריך לשירותים.
עברו כבר כמה דקות ואמא לא יוצאת ואני מנדנדת שנאחר. אמא יוצאת וכמעט פותחת את דלת הבית אך ישר רצה לשירותים שוב ואמרה לנו שניסע באוטובוס ושכדאי שנצא עכשיו כדי שלא נאחר. נורא דאגתי אבל אמרתי בטח יש לה שלשולים, גם לי קורה לפעמים.
אני ואחותי במרפאת השיניים ואני מתלוננת כמה זמן אחותי נמצאת בחדר למען השם!
מתקשרת לאמא לדבר איתה קצת כי משעמם לי וקולה נשמע מאוד חלש, אבא אמר שהיא לא מרגישה טוב. התבאסתי אך חזרתי לעצמי והתחלתי לשחק בטלפון.
חזרנו הביתה סוף סוף וראיתי את אמא ישנה, כבר כמה ימים ישנה רצוף ואולי קמה פעמיים ביום לשתות. כמעט ולא אכלה. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.

לאחר יומיים כבר יום שישי והיינו אצל סבתא שלי הנמצאת סמוך למושבה שבה אני גרה.
הכל היה נראה בסדר, אמא הרגישה יותר טוב.
סיימנו את הערב וירדנו במעלית, לפתע אמא שלי מרגישה כאבים עזים וחזקים בצד ימין, כמעט בוכה. קשה היה לראות את אמא שלי בוכה, היא כלכך ניסתה להסתיר את הדמעות כדי שלא נבהל אבל לא עבד לה. היא יכלה בקושי לזוז.
שמרתי את הדמעות כל כך חזק והצלחתי לעשות זאת עד שהגענו הביתה. דוד שלי החזיר אותנו הביתה ואבא ואמא נסעו לבית החולים.
הגעתי לחדר והכל נשפך, התחלתי לבכות כל כך. הסתכלתי על עצמי במראה, נרגעתי קצת ואמרתי לעצמי "יש לה סרטן".