סיפור על לעוף
זה קרה בלילה בו מתה. היא חיה חיים מלאים, משמעותיים. היא מתה בשנתה, שינה חרישית של זקנים, שינה שלווה ורגועה.
בלילה הזה היא שוב הייתה צעירה חופשייה בת עשרים, בג'ינס וחולצת טריקו קצרה, נעלי צבא וצעיף. בת עשרים. אמה הייתה בין החיים, אחותה עוד למדה באוניברסיטה, והיא, היא, הייתה לפני החיים כולם.
היא עמדה על אבן גדולה ויציבה שהכירה, אבן שעמדה על שפת הואדי, הואדי מתחת לבית בו גדלה.
היא השקיפה למטה, אל עבר הואדי, מחפשת צבאים, שועלים, ציפורים. היא אהבה ציפורים. אפילו הייתה צפרית, האמת. היא התבוננה בציפורי השיר הקטנות והמתקתקות, והפרפרים החלו לנוע בבטנה. היא הסתכלה על רגליה, ועל התהום שנפערה מטרים לידה. ההתרגשות געשה בה והיא כל כך פחדה מהרגע הזה שלו חיכתה. היא הניעה את רגליה על האבן, הביטה אל עבר השמיים, עצמה את עיניה, וקפצה בידיים פרושות לפנים.
הפרפרים בבטנה זעקו לצאת החוצה, האוויר חבט בפניה בעודה צונחת בדרכה למטה.
היא פתחה את עיניה, ועפה. היא המשיכה לעוף. היא לא פגעה בקרקע, אלא התחמקה ממנה. היא עלתה בחזרה לשמיים. דמעות של אושר מכסות את עיניה. החלום שלה הוגשם. היא ביצעה סיבוב ועפה במקביל לנחל האכזב בואדי. היא הייתה משוחררת מהאדמה שכפו עליה שמיים.
אוויר חבט בפניה והעיף הרחק את דמעותיה. היא עפה, היא עפה, דבר לא יעצור אותה.
היא עפה, עם הטבע, לאן שאף אחד לא ישיג אותה, בלילה בו היא מתה.
תגובות (0)