קללת אדמה – פרק 49

Estonian 06/08/2012 907 צפיות 6 תגובות

אני לא יודעת למה תומאס לא רצה שנעבור בבית שלו. אבל האמת שזה לא הטריד אותי כשירדנו מהרכבת בפריז ומצאנו מקום לישון בו את הלילה. היה לי משהו אחר להיות מוטרדת ממנו: החלום שלי.
עמדתי על סירה באגם של המחנה. המים עודדו אותי מיד וגל של געגועים פגע בי כשהבטתי לאחור וראיתי את המחנה עם הביתנים והכל. הבטתי במים שהיו צלולים וכחולים ונצצו באור השמש שרק זרחה. הרמתי את מבטי והשמיים הפכו קודרים ואפורים ואז כשהשפלתי את מבטי עמדתי ביער של המחנה. רחוק מהאגם או מהנהר.
"מה…?" שאלתי בשקט.
"שמעי את דבריי, ילדה" קול לחש בראשי. קול נשי שנטף רוע.
הבטתי סביבי. "מי זה?" שאלתי בשקט. תשובה לשאלתי התגבשה במוחי.
"אני היא אמא אדמה, אמם של הענקים." הגיעה התשובה, "את מכירה אותי, אמה."
נסגתי צעד לאחור וגיליתי שאין מאחוריי דבר. נפלתי לתוך החשכה. לא ראיתי דבר.
"לא תצליחי להציל את שניהם" גאיה לחשה בשקט. קולה גרם לי לרעוד. "את הרי לא יודעת את זה, אבל זה יקרה. האלים רמאים. האורקל לא יכולה להגיד הכל, נכון? כמה חבל.. כמה חבל.."
אבל זה לא היה נשמע כאילו היא מצטערת. זה היה נשמע כאילו היא נהנית לצחוק עליי.
"את לא יודעת. לא, לא" גאיה המשיכה, "בקרוב תגלי, חצויה. בקרוב"
"אני.. אני לא יודעת על מה את מדברת!" ניסיתי להתאמץ להסוות את הפחד שבקולי.
על מה גאיה מדברת? מה האורקל לא אמרה? למה האלים מרמים אותי?
"ברור שאת לא יודעת" הקול הפך למשהו שהיה אמור להזכיר אהבה, הבנה.
מולי התגלתה אישה בשמלה חומה, עיניה השחורות חייכו ושיערה החום גלש על כתפיה. היא הייתה יכולה להיות יפיפה אם לא החיוך המכוער על פניה.
"האלים מרמים אותך, ילדתי" גאיה לחשה והתקרבה אליי. "הם לא רוצים שתדעי את האמת. היא יותר מדי כואב, נכון?"
"מה.. מה את רוצה ממני?" לחשתי והרגשתי שקולי נשבר.
"אל תחששי ממני, אמה" היא חייכה חיוך מקסים אבל מזויף. "תחשבי על דבריי: לא שלושה, רק שניים. לא שניים, רק אחד."
"על מה – ?" התחלתי אבל גאיה נופפה בידה ושינה עמוקה נחתה עליי.
פקחתי עיניים וגיליתי עיניים אפורות בוחנות אותי בדאגה. צרחתי והתכוונתי להכות אותו אבל הוא תפס בידי לפני שהספקתי.
"תומאס!" צעקתי, "אידיוט! הפחדת אותי!"
הוא חייך ונתן לי לקום על רגליי.
"מצטער" הוא מלמל, "שמעתי אותך ממלמלת משהו, זה היה נשמע כאילו חלמת משהו רע."
הבטתי בו עוד רגע והסטתי לאחור את שערי. "בפעם הבאה, אל תהיה כל כך קרוב אליי ככה. זה היה ממש מפחיד"
הוא חייך, "אני אשתדל"
גלגלתי עיניים. "איפה לוקאס?" שאלתי.
"תמיד הוא.." שמעתי את תומאס לוחש לעצמו ואז פנה אליי כאילו לא שמע את דבריי, "מי?"
"לוקאס" אמרתי ולרגע מפחיד אחד חשבתי שאני לא יודעת מי זה לוקאס. קולו, חיוכו, כאילו נעלמו ואז הכל חזר.
"אני מניח שהוא שוב הלך להביא ארוחת בוקר" תומאס מלמל.
"הוא לא היה פה כשהתעוררת?" שאלתי ומיהרתי להביט סביבי כשתומאס הניד בראשו לאות לא. "אנחנו חייבים למצוא אותו. מה אם – ?"
"אמה, לוקאס הוא ילד גדול" תומאס אמר וגלגל עיניים, "הוא לא צריך השגחה"
ידעתי שלא. אבל הדברים של גאיה הפחידו אותי.
'האלים מרמים אותך', 'לא תצליחי להציל את שניהם' קולה של גאיה המשיך ללחוש בראשי.
"אמה?" תומאס כיווץ את מצחו, "הכל.. הכל בסדר?"
"מה?" שאלתי בזהירות והבטתי בו, "כן.. הכל בסדר, אני רק.."
"רק…?" תומאס שאל אחרי שהשתתקתי.
"בוא פשוט נמצא את לוקאס ונמשיך במסע. פתאום אין לי כבר חשק לשופינג"
"את רצינית?" תומאס שאל.
הבטתי בו, "אני רצינית לגמרי. בואו נסתלק מפה."
הוא נתן בי עוד מבט אחד. "לוקאס הלך לברר אם נוכל לבקר במגדל אייפל… הוא יתאכזב"
"כנראה" אמרתי.
"הוא לא יאהב את זה"
"לא. ממש לא" המשכתי, "אבל אנחנו פשוט חייבים ללכת מכאן"
"פתאום את לא אוהבת את צרפת?"
הבטתי בו בכעס. "תומאס, מספיק עם השטויות. בוא נמצא את לוקאס ונסתלק מכאן"


תגובות (6)

.

איפה כל התגובות היו פה?

06/08/2012 10:23

אני בודקת משהו..

06/08/2012 10:33

בודקת רגע..

06/08/2012 10:34

מה? שתיכן בודקות משהו?
מה אתן בודקות?

06/08/2012 10:40

אלעד הכניס לנו משהו לראש..
חחח עזוב לא חשוב :)

06/08/2012 10:45

חחחחח כן..

06/08/2012 10:55
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך