לא יכולתי לבלום

"ראיתי את הפנים שלו. הוא הספיק להסתובב אליי ובום! זה נגמר. למה אלוהים בוחן אותי ככה…? למה זה מגיע לי…?"
ליטפתי את שיערות ראשה וניסיתי לנחם. "זה באמת לא אשמתך ממי. לא יכולת לעשות כלום. בעצמך אמרת, שאם לא את הוא היה נדרס על ידי המשאית שנסעה אחרייך כמעט בוודאות."
היא ממררת בבכי, דמעותיה יורדות בשיפולי הפנים ונספגות בבד מכנסיה, במעיל החום שעדיין עוטף אותה. "אתה לא מבין איזה גור הוא היה, כזה קטן… אלוהים. מי נוטש ככה כלב אומלל כזה? למה אנשים כאלה חארות…? אני בטוחה שהמסכן הזה שאני הרגתי. אני. אתה מבין? הוא היה כלב של מישהו, אני בטוחה שראיתי עליו קולר או משהו… וזה קרה כל כך פאקינג מהר שלא יכולתי לבלום. לא היה זמן לבלום. פשוט בום וזהו."
"את מבינה עכשיו, שזה בעצם מה שקורה בדרך כלל לחיות שאנחנו רואים ככה מוטלות מתות בכבישים או בשולי הכבישים? חתולים, תנים וכלבים. אנשים נוסעים רגיל על הכביש והחיות האלה פשוט מזנקות להם לתוך הכביש ו…בום טראח! אין מצב שהחיה ניצלת במצב כזה."
"אני יודעת. אני יודעת. אבל מה זה פאקינג עוזר לי עכשיו?!? הכלב הזה, הספציפי הזה הוא מת. שוכב שם בטח מרוח מלא דם ועם מפרקת שבורה או משהו כזה ואף אחד לא יעצור וינסה לעזור לו כי הוא רק כלב. כלב אחד מתוך מאה שמוטלים בשוליים מתים…"

היא הוסיפה ובכתה וזה היה קורע לב.
מעולם לא נתקלתי בה, באהובת ליבי האחת והיחידה, באישה שהיא הכל עבורי, כשהיא מרוסקת ככה וכל כך חסרת ישע. האישה שהיא תמיד, אבל תמיד העוגן בשבילי, נכנסה הביתה מהעבודה וכל כולה שבר כלי.
וכשאני חושב על זה, אני כל כך רוצה לעשות משהו גדול ועצום שיפסיק לתמיד את הקטל הנורא הזה של בעלי החיים האומללים האלה, שמזנקים אל מותם בלי לדעת דבר. רק בגללנו האנשים. בגלל המכוניות שלנו שכל כך חשוב לנו לנסוע בהן ככה בכבישים ולהגיע למחוז חפצנו ולא מעניין את רוב רובנו בשיט- מה המחיר שהחיות האלה משלמות.
אני רוצה לצרוח: די!!! תעשה שזה יפסק כבר. הטבע היה כאן הרבה לפנינו ויהיה כאן הרבה אחרינו.