רצח שארלוט דוּבַאל-בָּארוֹ – הקדמה
הוא הביט בדג הזכוכית דקות ארוכות. לא הסית מבטו אף לא לרגע קט.
כמות המאמץ בדמיונו להבין את מה שקרה לא יעלו על הדעת.
הוא חשב על מהות דג הזכוכית. אותו פסלון שהעניק לשארלוט ולז'אן ביום חתונתם. אותו יום חתונה שכל השאר החרימו, והוא היחיד שבא. אותו יום אשר קילל בלבו.
הדג היה מעוצב בזכוכית יקרה, בדולח כלשהו, שעליו היו עיטורי קשקשים בצבע זהב. הוא קנה אותו באיטליה. הוא גם לא שכח את היום בו קנה אותו. כאשר יום אחד, לאחר מריבה חסרת צדק עם אדלין, פשוט החליט לקחת את מכוניתו ולנסוע בכביש הA8, מביתם בניס לכיוון הכפרים שהיו ממוקמים טרם הכניסה לסן רמו. באחד מן הכפרים חשב לחפש מתנת פיוס לרעייתו הכעוסה. אך כאשר ראה את אותו פסלון, הוא ידע בדיוק למי הוא מגיע.
"אתה בסדר אבא?" שמע את קולה של גבריאל מאחורי גבו.
הוא לא ענה לה. רק הסתובב עם מבטו לכיוונה וזייף חיוך קלוש שזעק עצב.
"אתה תהיה בסדר, כמו כולנו", אמרה לו וחיבקה אותו חיבוק עז. היא ידעה שלו זה היה קשה בדיוק כמה שזה היה לה. אלמלא פצחה במריבה עם אחותה כמה חודשים טרם חתונתה, היא הייתה הנציגה השנייה של משפחתם מלבדו. אך המריבה נמשכה עד אתמול. עד יום מותה של שארלוט.
"טוב. ג'רארד, גבריאל, אתם באים? צריך לאסוף את אמילי מנמל התעופה", אדלין, שאספה פרטי רכוש שווי ערך מן הדירה נראתה אדישה כמו תמיד. היא לא פעלה מעולם מתוך הרצון, אלא מתוך החובה.
ג'רארד תהה אם לספר לרעייתו ששכחה לאסוף את אותו הפסלון שהיה די חבוי מעיניה בפינה חשוכה על השידה בסלון הדירה. אולם לבסוף, אסף אותו אל תוך כיס מעילו ולא סיפר לה על קיומו.
***
בצהרי אותו היום, ג'רארד לא יכול היה להגיע לנמל התעופה לאסוף את בתו הבכורה, אמילי, שהתגוררה באורגון, ארה"ב, שם הִשְׂתַּכְּרָה כהיסטוריונית.
הוא נאלץ להשגיח על המאפייה ה"משפחתית" בנמל הספינות. אותה גם ניהל והיה האופה הראשי בה. הוא ידע במעמקי לבו שביום בו יחליט, לוּקאָ, בנו, היחיד שעוד עבד לעתים במאפייה, להתמקצע בדבר מה, העסק יוותר שלו בלבד. הרי גבריאל כבר משתכרת כמורה לציור ושארלוט פסקה מלעבוד במאפייה עוד הרבה לפני סופה הטראגי. הוא חשב איזו טעות מרה עשה שמעולם לא הלך להתקעקע אצלה כמו שהבטיח.
הרי במילא גופו היה מכוסה בקעקועים רבים, סרק וברי משמעות כאחד. מה היה משנה לו היה מוסיף אחד מעשה ידי בתו? אולי אז היה לו זיכרון פיזי נצחי ממנה.
בעודו שקוע במחשבותיו ומלטף את זקנו, כפי שתמיד עשה כאשר הרהר, נכנסה למאפייה לקוחה.
"שלום", האישה הייתה שחומה מרוב שנחשפה לשמש. קשה היה להאשים אותה, השמש של ניס אכן הייתה נעימה בעונה הזו של השנה והעניקה הזדמנות לכל המבקרים לקבל ממנה נשיקות גוף. ג'רארד לעומת זאת היה כה בהיר שיציאה קצרה לטיילת שלפני הנמל, תאדים אותו ככלות נשמתו.
"שלום, צריכה עזרה?" הוא ענה בעודו בולע את יגונו עמוק אל תוך גרונו.
"אני מחפשת עוגה", היא השיבה.
"במאפייה? ממתי במאפייה יש עוגות?" הוא צחקק לבדו.
האישה הגיבה במבט מתעב למשמע תגובתו.
"סלחי לי. איזו עוגה?" הוא עזב את עמדתו מאחורי הקופה ונע אל כיוונה.
"עוגת אֵבֶל", היא ענתה בדממה.
הוא שתק למשך שניות ארוכות ולבסוף חזר על דבריה: "עוגת אֵבֶל?"
"אני לא מבינה, אתה אופה או ליצן?" היא שילבה ידיה ומבטה היה שונא יותר משהיה קודם.
"האמת היא, שאקדמית, אני פסיכולוג, אבל את ההתנסות שלי מעולם לא עשיתי כך שאני לא מוסמך", הוא חייך אליה.
"טוב הבנתי, אלך למקום אחר", אמרה והניחה את משקפי השמש, שתלתה על מחשוף שמלתה, חזרה על עיניה בכוונה לצאת.
"חכי רגע. אני באמת מעוניין לדעת, מה היא בדיוק עוגת אבל?" הוא אמר רגע לפני שידה נגעה בידית דלת הכניסה (והיציאה) מהמאפייה.
"עוגת אבל. כזו שמגישים בלוויות, ממש פופולרי בפריז, אני לא מבינה איך לא שמעת על זה", היא שילבה ידיים במעין התנשאות.
"מעניין. והעוגה היא בטח עוגת גבינה יבשה כזו? כי זו העוגה היחידה שאני יכול לחשוב עליה כעל מתאימה ללוויה", הוא אמר.
"להפך, דווקא העוגה הכי מתוקה ועסיסית בקרם שיכולה להיות, מכבדים את הטוב וההנאה שהאדם המת חווה בחייו עם הדבר הזה", היא הסירה שוב את משקפיה מעיניה והניחה הפעם על ראשה.
"אם את מעוניינת יש לי כזו", הוא הוביל אותה למקרר שתחת דלפק הקופה והצביע על עוגת שוקולד מעוטרת קרם ותותים.
לאחר שהאישה רכשה את העוגה ויצאה מן המאפייה לדרכה, הוא שקל להכין עוגת אבל ללווית שארלוט שתתקיים יומיים כעבור אותו היום. הבאתה לקבורה הייתה כה מהירה כי את הרוצח תפסו מספר דקות לאחר שנמלט.
השוטרים תיארו לו כי השכנים ששמעו צרחות נוראיות הזעיקו אותם. אותם השכנים, גם ראו לאן נמלט הרוצח. אותו ז'אן דוּבַאל.
תגובות (1)
ואוו