הציידים – פרק 6: הפריצה

פרק 6: הפריצה

לא עבר הרבה זמן עד שקאי ואני החלטנו לפנות למכשף הראשי של פארקס, ג'רמי וון, שאולי יעזור לנו להבין מה קרה או שישתמש בקסמים ובכשפים שלו בכדי לגלות לנו את זהותו של האדם המתפוצץ שלנו. הלכנו ברחובות פארקס כשקאי מוביל את הדרך. השתלבנו דיי טוב עם בני האדם שסבבו את המקום, אני החלפתי את הבגדים שלבשתי ביום המרדף, שהתחיל את כל זה, שנערך יום לפני כן, לחולצה קצרה שעטופה בסווטשירט אפור.
מכנסי הג'ינס המשופשפים שלי הוחלפו במכנס טרנינג כהה ונעלתי נעלי ספורט שיעזרו במרדפים ספונטניים, כמו המרדף הקודם.
קאי היה לבוש בסווטשירט שחור דיי פתוח, חולצה אפורה כהה מתחתיה ומכנסי שק שחורים. הוא נעל נעלי אדידס כהים שהשתלבו למראה הכהה שעטה על עצמו.
הוא עצר בכניסה לחנות ספרים קטנה וישנה שהייתה בקצה הרחוב, עיניו הירוקות התבוננו בשלט הכניסה עליו היה כתוב המילה 'סגור' באותיות גדולות.
הוא ניסה לפתוח את הדלת בדחיפה קלה, אך היא הייתה נעולה.
"משהו לא בסדר?" שאלתי.
הוא העיף אליי מבט קצר וחזק להסתכל דרך החלון בחנות. "החנות נעולה. החנות זו הכניסה לבית שלו – הוא אף פעם לא נועל את הבית שלו."
"זה רע?" שאלתי כלא מבינה.
הוא גירד את סנטרו בעצבנות ואמר. "זה אומר שיש לו מבקרים. ואני חושב שאלה לא מהסוג הטוב." הוא לקח תנופה ושבר את המנעול החלש של החנות.
כשנכנסתי לחנות הופתעתי לגלות שמבפנים היא שונה לגמרי ממה שראינו מבחוץ. החנות הייתה הרבה יותר גדולה ורחבה, והיא בכלל לא הייתה חנות. הרצפה הייתה עשויה שיש שחור נקי ומצוחצח, בכניסה הייתה נברשת זכוכית גדולה שהאירה את חלקו הגדול של הכניסה לביתו של ג'רמי.
מהכניסה היה ניתן להמשיך ישר למסדרון גדול וארוך שמלווה בתמונות ישנות שתלויות על הקירות. אך הדרך שבה אנחנו הלכנו הייתה דרך המדרגות שהובילו לקומה השנייה, המדרגות היו בצורת ספירלה. קאי הלך לכיוון המדרגות בזהירות ואני הלכתי אחריו.
"מי אתה חושב שפרץ אליו?" שאלתי בלחישה זהירה.
"ששש…" הוא השתיק אותי מיד והמשיך ללכת בזהירות. כשהגענו לכניסה למדרגות, לא יכולתי שלא להריח את ריח הלבנדר שאפף את המקום, הריח היה נעים ויכולתי להישאר שם לנצח ולהסניף אותו.
אבל זו לא הייתה המשימה.
קאי עלה בזהירות על המדרגות, שתיים – שתיים כל פעם, ואני עליתי אחריו. כשהגענו לסוף המדרגות, קאי התכופף, תפס לי את קצה השרוול ומשך אותי למטה. לא הספקתי לראות את מה שהוא ראה – אך ממה שהוא ראה, זה בטוח לא היה טוב.
"מה קרה?" לחשתי.
הוא שם את האצבע שלו על שפתיו הדקיקות בכדי לסמן לי שזה לא הזמן לדבר. לאחר כמה שניות ארוכות של נשימה איטית ושקטה מצד שנינו, הוא הציץ לראות שוב את המחזה שהבהיל אותו כל כך. אני, שלא יכולתי להישאר אדישה יותר ולהקשיב לו, הצצתי גם.
הם היו שניים, אחד מהם היה עם שיער בלונדיני (על קו השטני) מסולסל ומוכר והוא אחז בחרב, ככל הנראה. המבט שלי בהם היה מהיר מדיי בשביל לדעת בוודאות. האדם השני שהיה לידו, היה דיי רזה, בעל עור כהה ומעיל שחור שעטף את גופו.
השניים הסתכלו על ג'רמי, ששכב על שני מדרגות כניסה שהובילו לחדר מסוים, הוא היה תשוש והוא התנשם בכבדות. יכולתי להבחין בשערותיו הרטובות, כנראה מזיעה, והעובדה שהוא פצוע.
הגדול מבין שניהם סיבב את ראשו להביט במדרגות בהם קאי ואני הסתכלנו עליהם, ומיד התכופפתי בחזרה למצב השכיבה על המדרגות, בתקווה שהוא לא ראה אותי. קאי עשה זאת גם, אך במהירות על טבעית.
שמעתי דיבורים קלים שהבחור הבלונדיני מנהל, הדיבורים היו יותר כמו זמזומים כך שהיה לי קשה לזהות על מה השיחה.
"אני יוצא לעזור לו, אני רוצה שתלכי מכאן ותזעיקי עזרה מהמכון בקרג'ייט כמה שיותר מהר." קאי הורה לי בלחישות מהירות.
טלטלתי את ראשי ועניתי לו בלחישה. "אין מצב. אני לא משאירה אותך כאן!"
"אני לא שואל אותך, זוזי!" הוא אמר בעצבנות וקם מהמדרגות, התרוממתי מעט והצצתי במה שהתרחש שם.
הוא התקדם לכיוון שני האנשים והפשיל את שרווליו. "היי, אתם!" קרא בקול. "אולי תתעסקו עם מישהו חזק יותר?" הוא אמר וראיתי את ג'רמי צוחק ומשתעל אחר כך.
"מה אתם עושים?" שמעתי לפתע קול צעיר, לפתע, פרץ לחדר בחור צעיר. היה לו שיער בלונדיני שהגיע עד לעורפו, הוא היה בערך בגובה של קאי והוא הושיט את ידיו קדימה. התחיל לכאוב לי הגב מהתנוחה בה שהיתי והחלטתי לקום ולהתקרב לשניים.
"מה את עושה? חשבתי שאמרתי לך ללכת!" קרא קאי.
הנער עשה תנועות מיוחדות עם ידיו שכללו סיבובים מיוחדים ותנועות ספציפיות עם האצבעות. לבסוף, הוא הניף את כפות ידיו למעלה ושני נחשולי אש רותחים הונפו ונזרקו קדימה לכיוון שני האנשים.
"א-אתה השוליה של המכשף." אמרתי כשנזכרתי במה שג'רמי אמר לי כשנפגשנו.
הנער סיבב את ראשו והסתכל עליי עם עיניו החומות שהיו נתונות להבעה שובבה. הוא חייך אליי. "ואת בטח הציידת שהמאסטר שלי הציל. נעים להכיר אותך."
"אני מצטער לקטוע אתכם, אבל בדרך כלל כשמתחילים קרבות – לא עורכים היכרות." קאי אמר והסתכל על האדם הגדול מבין השניים. היה לו שיער שחור מגולח ועיניו הכהות נצבעו בצבע להבות האש.
"הו, נכון, אני מצטער!" קרא הנער במהירות וסיבב את כף ידו הימנית, הוא הניף אותה למעלה והנחית אותה כאילו הייתה קת חרב שביצעה את המהלך המכריע. הפעם, אנרגיה סגולה כהה בצורת כף יד ענקית תפסה את השד והצמידה אותו לקיר.
"לכו תצילו את המאסטר שלי, אני בינתיים אנסה לשמור עליו." אמר הנער בקול מתאמץ ונשאר באותה תנוחה. היד הגדולה נסגרה והתכווצה יותר ויותר על השד השרירי שניסה לצאת מהאחיזה הזו.
קאי הנהן ורץ קדימה, הוא התכופף בכדי לא לגעת בכף היד הענקית ואני רצתי ועשיתי כמוהו בדיוק. כשהגעתי אל מאחורי הכף יד, יכולתי לראות בין שתי קירות האש הכתומות שהמכשף הצעיר ביצע, את האדם הבלונדיני שחשבתי שהיה מוכר.
מסתבר שצדקתי, הוא באמת אחז בחרב.
עיניו הכהות הסתכלו עליי ועל קאי והוא חייך כשעיניו נשארו על קאי. ראיתי איך קאי מתעצבן מלראות את אותו אדם פעם נוספת, אחרי שהם נאבקו לכמה שניות מסיבה מטופשת יום לפני כן. הוא אגרף את ידו הפצועה פעם נוספת.
"תיזהר שלא תפגע ביד שלך עוד פעם, קאי." הוא אמר בקול מתגלגל.
קאי התקרב לבראד. "תאמין לי, האדם היחיד שיפגע כאן, היום, הוא אתה." קאי אמר בקול. "הקמת חתיכת מופע בשבילי," קאי חייך חצי חיוך קליל.
בראד נשף בצחוק. "לבוס שלי יש תוכניות בשבילך. זו הסיבה היחידה שאתה לא מת עכשיו."
"והסיבה היחידה שלא הרגתי אותך בפעם הקודמת הייתה כי הייתי בטוח שאתה צייד." קאי התקרב אליו. "עכשיו אני רואה שאתה רחוק מלהיות אחד כזה."
בראד הניף את חרבו והכה את הרצפה בכדי להפחיד את קאי, אך לא רק שקאי לא מצמץ אלא שהוא התקרב עוד צעד לכיוון בראד.
"רוצה לספר לנו על הבוס שלך?" התערבתי פתאום.
בראד הסתכל עליי וחייך חיוך מלחיץ שגרם לשערותיי לסמור. החיוך היה יותר כמו עיקום מוזר של שפתיו. "את כבר פגשת אותו כשגרמת לשליח שלנו להתפוצץ."
"השליח?" שאלתי בכיווץ קל, כשהבנתי פי נפער. "אתה היית אחראי לאותו בנאדם שהתפוצץ. אתה השד שחתם איתו את העסקה."
בראד חייך. "לא מדויק. אבל, שזה לא יטריד אותך. ברגע שאני אהרוג את חבר שלך, אני בא אלייך." הוא אמר וחזר להסתכל על קאי בשעשוע.
"לכי לעזור לג'רמי!" פקד קאי. "עכשיו!" החלטתי לעשות את דבריו ורצתי לכיוון המכשף הפצוע ששכב דיי רחוק מהם.
"קאי!" שמעתי את קולו של שוליית המכשף, הסתובבתי בסקרנות וראיתי את השוליה יוצר בהנפה קלילה של האצבעות חרב כסופה ארוכה, חדה ונקייה.
היא נזרקה לכיוון קאי והוא תפס אותה באוויר והסתכל על בראד. "עכשיו אני מוכן."
חזרתי לרוץ לכיוון ג'רמי ששכב על שני המדרגות, פצוע ומדמם, ושמעתי את להבי החרבות מתנגשים בקול חד שפילח את האוויר.

לראות לא אחר מאשר ג'רמי וון, המכשף הראשי של פארקס, אדם שנראה כאילו דבר לא יכול לפגוע בו, פצוע ככה, היה מחזה מזעזע. צבע עורו, שגם ככה היה לבן וחיוור, החוויר עוד יותר. עיניו הירוקות היו יבשות וחסרות תוכן, ובאזור צלעותיו, בין מכפלת בגדיו, היה חתך עמוק שבראד יצר עם חברו.
מתוך החתך יצא דם אדום וסמיך שהכתים את בגדיו הרשמיים של המכשף.
"א-אני צריך שתיקחי אותי לחדר שלי." הוא אמר בקול חנוק. "י-יש שם שיקויים שיכולים לרפא את זה." הוא אמר והשתעל.
"או-אוקיי." אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה. העברתי את כף ידי שתתמוך בגבו ועזרתי לו לקום על רגליו שנחלשו בגלל המכה. הוא נאנק ונשך את שפתו התחתונה תוך כדי התנשפויות. "לאן ללכת?" שאלתי, מנסה להישאר רגועה.
"תיכנסי לחדר הזה." הוא אמר והשתעל. פתחתי את דלת הכניסה לחדר שג'רמי שכב לידו כל הזמן הזה. החדר היה נראה כמו ספרייה קטנה, עם שלושה ארונות מלאים בספרים וספה שחורה קטיפתית שנראית מאוד נוחה.
"מה עכשיו? זה החדר?" שאלתי במהירות.
הוא אמר בקול צרוד. "ל-לא. י-יש אבן אחת בקיר שתעביר אותנו לחדר שלי."
"איזו מהם?" שאלתי כשאני מביטה בקיר אליו הוא התכוון. הקיר היה מלא באבנים, חלקן היו בולטות וחלקן לא – כך שאי אפשר היה להבחין איזו אבן תהיה זו שתפעיל את הקסם.
"א…" הוא התכוון לומר ופתאום קולו נהיה חלש כל כך שלא יכולתי לשמוע אותו. הסתכלתי לצד וראיתי שעיניו נעצמו וכל משקל גופו הופעל על הכתף והגוף שלי.
"לא, לא, לא." אמרתי בניסיון להעיר אותו. הוא התעלף מהכאב והותיר אותי מול בערך מאה אבנים מחוספסות שנראות זהות לחלוטין. לקחתי אותו לספה והנחתי אותו שם בזהירות, הבנתי שאם אני לא אפעל מהר, פארקס תצטרך למצוא מכשף ראשי חדש.
או שהשוליה שלו יהפוך למכשף הראשי.
לא היה לי זמן לחשוב על זה.
רצתי לכיוון הקיר ולחצתי על כל אבן בקו ישר, אם הייתי לוחצת על אבנים רנדומאליות הייתי שוכחת במה לחצתי. אז פעלתי לפי השיטה שקיי לימדה אותי כשהיינו משחקות בתפזורת יצורים. צריך לחסות טור ואז לעבור לטור השני וכך הלאה עד שמוצאים את המילים הנכונות.
לאחר לחיצות על האבנים השחורות והמחוספסות, בערך באבן הארבעים ושבע הצלחתי ללחוץ עליה וחיוך עלה על שפתיי. האבן נבלעה בפנים ושער סגול שהיה נראה מרהיב נדבק לקיר והתחיל להסתובב סביב עצמו.
הלכתי בחזרה לכיוון ג'רמי. "ג'רמי, ג'רמי, תקום. הצלחתי למצוא את השער." הרמתי אותו מהספה ונאנחתי כשריריי החלו להתעייף. אולי הוא נראה רזה, אך ג'רמי היה אדם כבד מאוד.
הוא פתח לפתע את עיניו והסתכל עליי. "הצלחת," הוא לחש.
חייכתי אליו והלכנו לכיוון השער במהירות. לא עצרתי אפילו לחשוב על משהו שיכול להשתבש, רק ביצעתי את מה שהייתי צריכה לעשות כדי שג'רמי לא ימות. תפסתי אותו חזק וקפצנו שנינו דרך השער.
המעבר החד הזה, בין חדר לחדר, גרם לראשי להסתחרר. צנחנו על אחד השולחנות שלו וג'רמי החליק לי מהידיים, הוא התגלגל על הרצפה כשהוא משתעל בכבדות ואני הרגשתי שזזו לי כמה חוליות בגב מהנפילה העוצמתית על שולחן העץ.
גנחתי בכאב והפעלתי את משקל גופי בשביל ליפול מהשולחן ולנסות לקום על רגליי. אך הגוף שלי נפצע חזק מדיי בשביל לנסות לעשות משהו. גנחתי בכאב והחלטתי להתעלם מהכאבים ולעזור לג'רמי.
בתקווה שהוא לא נהרג מהנפילה הזו.
ראיתי אותו שוכב על הרצפה, כמעט לא זז, הוא נשם נשימות עמוקות ומפיו החל לזלוג דם. סייעתי לו לקום והוא כבר נשען כולו עליי. הוא הסתכל על אחד מהארונות שהיה בקצה החדר והצביע עליו.
"מה להביא משם?" שאלתי.
"אקונטין." הוא לחש והשתעל.
הייתי בטוחה בהתחלה שהוא הוזה, אקונטין זה חומר מיוחד שעוזר לפצעים של איש-זאב, ואף אחד מהם, למיטב ידיעתי, לא היה איש-זאב.
"מה?" שאלתי בכדי להיות בטוחה.
"להב החרב של השד הזה – היא, היא מהולה ברעל אנשי-זאב." הוא אמר בשפיות תוך כדי שהוא נאנק מהכאב.
הנחתי את ג'רמי על עוד אחת מהספות שהיו בחדר שלו ורצתי אל הארון שהוא אמר, הארון היה נעול, לא היה לי זמן לזה. ג'רמי היה בטוח בזה ואני הייתי צריכה ללכת לעזור לשותף שלי שלא יפצע מהחרב.
שברתי את המנעול במשיכה חזקה של הידית והארון נפתח, משם הוצאתי בקבוקון מיוחד עליו הייתה מודבקת מדבקה שעליה היה כתוב 'אקונטין' באותיות גדולות. תפסתי את הבקבוקון ורצתי חזרה לג'רמי שהתחיל להזיע.
"תני לי את זה." הוא פקד עליי.
שנאתי את העובדה שברגעי לחץ הגברים חשבו שהם יכולים להורות ולפקד עליי. אבל לא היה לי זמן לריב על זה עכשיו, במיוחד לא שאחד מהם גוסס והשני נאבק בשד למוות. הושטתי לו את הבקבוקון והוא פתח אותו.
הוא הרים את החולצה וחשף את הפצע שלו, חתך עמוק שממנו לא הפסיק לזלוג דם אדום. ורידים שחורים הצטברו ליד הפצע וזה הוכיח שהוא מזדהם. הוא שפך חצי מתכולת הבקבוקון על הפצע ושמעתי את הפצע שורף את עורו.
ג'רמי צעק ולאט לאט הפצע החל להגליד. הוא נופף עם אצבעותיו מעל החתך, אחרי שהצבע התחיל לחזור לו לפנים, ושכבת עור טיפסה ומילאה את הפצע.
הוא נאנח והיה נראה כמו חדש. "תודה לך." הוא אמר וקם מהספה.
"אני צריכה ללכת לעזור לקאי." אמרתי ומיהרתי לצאת מהחדר, כשזיהיתי שהייתי במסדרון הראשי רצתי אל הכניסה וטיפסתי במדרגות במהירות, למרות שהייתי עייפה ותשושה, קאי היה צריך אותי.
הרגשתי את זה בעצמות שלי.