אחרת – סיפור חיי

מעולם לא הייתי כמו כולם ואף פעם לא אהיה. אני לא נכה מכל בחינה שהיא, אין לי הפרעות נפשיות או פיזיות והכל בסדר, אבל תמיד הייתי אחרת. תמיד הרגשתי שאני הולכת נגד הזרם,
נגד הילדים בבית הספר שהיו צוחקים על נכים, נגד המכות וההתעללויות בתיכון ונגד הצביעות.
לא אהבתי לאהוב את מי שלא אהבתי, ואפילו "שלום" לא נאמר ביני לבין אלה שלא אהבתי.
בחיים לא הייתי צבועה ולא "שיחקתי אותה" מחבבת את מי שלא חיבבתי. לא התביישתי להגיד את דעותיי בקול רם. והאמת? שגם היום אני בדיוק אותו הדבר, רק שעברתי הרבה יותר מהשנים הקודמות לחיי. התגברתי, צחקתי ושמחתי בכל רגע, וגם סבלתי בחלק מן הזמן, אבל הכל שווה בשביל להיות "אחרת". להרגיש שאתה הולך ברחוב וכל בן אדם שעובר לידך מרגיש משהו, מסתכל עלייך. אתה יודע שאתה בולט מן השאר, בגלל שאתה אותו האחר. גם אם תעמוד בקבוצה של עשרים אלף איש, אתה תהיה הבולט מביניהם.
(זה לא בכוונה להשוויץ, אני מספרת לכם מה אני מרגישה…)
תמיד אומרים שיש חבורה של כבשים לבנות, ומתוכם אותו השחור וה"אחר".
למה ה"אחר" הזה הוא הפריק בסיפורי האגדות? אני לא יודעת. האם היום בחברה לא מקבלים את מי שחושב אחרת? למי שיש דמיון קצת יותר מפותח מלאחרים? אני לא יודעת.
מה שכן, תמיד שאני הולכת ברחוב אני מרגישה שיש מחשב בתוכי, שמנתח כל בן אדם שעובר מולי, מה הוא מרגיש? לאן הוא הולך? וכו… לטוב ולרע, אני זו אני.
האחת שלא מוותרת, הולכת נגד הזרם (בחלק רב מן המובנים) וזו שאינה צבועה.
תמיד אמרו לי, מאז שהייתי בת ארבע שאני מתנהגת כמו ילדה גדולה יותר, שיש לי יותר בגרות מלאחרים, שאני יותר מדמיינת ומפתחת סיטואציות… אני חושבת שכמעט אף אחד ממי שקורא את זה לא יבין את ההרגשה שלי, את מה שאני חושבת ואת כל מה שכתבתי כרגע.
בכללי אני יותר טיפוס של שני חברים טובים מאשר מיליון חברים שלא אוהבים אותי.
מאופיינת כזאת שיודעת גם להסתדר "כזאב בודד".
כזאת שאוהבת לדבר ולשתף יותר מלשתוק ולשמור לעצמי, לשפוך את הכל ומי שיקבל יקבל, ומי שלא יקבל שלא יקבל.
פשוט הייתי חייבת לשתף, להגיד ולספר שבתוך תוכי יש מישהי בוגרת בהרבה יותר.
מרגישה שגם כשאני הולכת במסדרונות בית הספר, שכאילו אני עברתי יותר מהשאר.
אולי זה יפתיע אתכם, ואולי לא. אני בת שלוש עשרה, לטוב ולרע, אני זו אני.