אהבתי לדניאלה השותקת

לעתים אני מסתכל עליה ארוכות, כאילו מנסה לקרוא אותה דרך פניה הרכות, שפתיה העדינות וחיוכה המלטף. אין חלק בפרצופה המתוק שאינני מכיר.
אני פוצח במנגינות אהבה והיא אינה עונה לי.
אני לא כועס, אינני זקוק לתשובה.
מספיקות לי שתי הגומות שעולות לה בעודי אומר לה את שעל לבי.

ולעתים אני אומר לה דניאלה בואי נברח מכאן, הכי רחוק שאפשר, רק שנינו ביחד, אקנה לנו כרטיס טיסה לכל מקום שתבחרי, והיא אינה עונה לי. אני לא כועס, אינני זקוק לתשובה.
מספיק לי צחוקה המתגלגל שניזון מהבעות התשוקה שלי.

ולעתים אני שוכב עמה בעוד לילה ארוך של אהבה ומין, ואני לא מצליח להפסיק לחייך.
היא משמיעה אנחות כאב ועונג, וכועסת: "יותר מהר יא גיי!", ואני אינני עונה לה. אני מקווה שהיא לא כועסת. אני לא ממהר, יש לי את הדבר הכי מדהים בעולם, כאילו מתנה מבוראי שאולי לא מגיעה לי.

ולעתים אני מטייל איתה בתל אביב רבתי, כזוג אירופאים צעיר שלובי ידיים, ומתדיין איתה על הא וגם על דא, והיא אינה עונה לי. רק מהנהנת בראשה, כאילו מסכימה עם דבריי.
זה מספיק לי, מבטה הרציני והנהון ראשה מספקים לי את הביטחון להמשיך ולדבר.

ולעתים אני יושב אל מול פסנתרי, ובאוזניה משחק בתווים ובמילים, ומשמיע לה את השיר החדש שכתבתי לה.
אני מסיים לשחק בצליל האחרון ונותן לו להימשך כמה שניות, כקול רוח שורקת פני המים.
אני שואל אותה דני שלי אהבת את שירי?
והיא אינה עונה לי, היא רק פורעת בידיה את שיערי, ומחבקת אותי. החיבוק לא ארוך, אבל נותן לי הרגשה של כל יכול…

ופעם אחת, שאלתי אותה: "אהובתי היכן נעלמת לי בליל אמש? התעוררתי באמצע הלילה ולא היית לידי. חיפשתי אותך בכל הבית עד שהנחתי שיצאת לסיבוב וכבר תחזרי."
והיא לא ענתה לי. היא הביטה בי מבט עצוב, דמעה זלגה על לחיה. היא נשקה ללחיי, ויצאה מהבית. היא לא חזרה. לעולם.

מתגעגע אלייך נסיכתי. מתגעגע ומחכה.