רק ניצוץ אפור

זה מהיר ופתאומי, זה בא ונעלם,
אני קם ככה בבוקר, ועם זה אני נרדם.
העולם מוקף בניצוצות אפורים,
אנחנו כבר שנים מאמינים שיש יותר צבעים.

אני מייחל ליום בו זה יעזוב אותי במנוחה,
אבל אני מסרב, לא מרפה, מעדיף להתאכזב,
ישנו מן רגש כזה שחבוי בתוך כאב
ממלא בניצוצות את החלל שיש בלב.

שתעזוב אותי בשקט כבר, נמאס לי שזה כאן,
שתצא לי מהבית, רחוק, אבל לאן?
שלא תודיע למה, שלא תודיע איך,
זה רק ניצוץ אפור בתוך עולם דואך.

היא רגילה לראות רק אנשים יפים,
פרצופים תמימים עם חיוכים דפוקים,
מודבקים כמו מדבקות על העיניים של כולם,
כשמסתירים את המציאות, הכל נצבע אך נעלם.

כל היום אני הולך ברחוב, ואין סיבה,
אולי מחפש ניצוצות אחרים, אולי מחפש תקווה,
אבל בסוף אני סתם אחד כמו כולם,
מסתכל עליה בחלום ובעצם לא נרדם.

שתעזוב אותי בשקט כבר, נמאס לי שזה כאן,
שתצא לי מהבית, רחוק, אבל לאן?
שלא תודיע למה, שלא תודיע איך,
זה רק ניצוץ אפור בתוך עולם דואך.

היא נשארת רק כשיפה פה, אבל עכשיו קצת קשה,
אז היא ישר בורחת, לא מלכלכת את הידיים, את הפה,
מתנדפת, מי יודע מתי תחזרי,
אבל חד פעמי, אולי תישארי?