סיפורי ערסים אלירן ויובל פרק 17

פרק 17

אז התארגנתי ליציאה שלי ושל יובל.
לפתע דורין אחותי התקשרה בסערה והחלה לבכות.
"אחות דברי איתי מה קרה?"
"אמא צריכה אותך תגיע דחוף"
"מה קרה דורין"
"אבא חזר"
"תפסיקי לבכות אני חמש דקות אצלך"
יצאתי מהחדר בסערה ורצתי לכיוון היציאה.
ראיתי את יובל ואמרתי לה שהתוכנית שלנו לא תצא לפועל.
בטח אתם שואלים מה הסיפור עם אבא שלי.
אבא שלי או בעצם נקרא לו יונתן כי לא מגיע לו אבא.
בקיצור יונתן,אבא שלי לאחר תקופה שהיינו משפחה חמה ואוהבת הוא בגד באמא שלי.
כשהיא שמעה על זה היא עברה התמוטטת.במשך חודשיים היא אושפזה במחלקה סגורה,הוא לא הסכים להתגרש ממנה,אך לאחר תקופה מסובכת ומייאשת עם עזרה של עורכי דין הוא עבר לניו יורק.מאז לא שמענו ממנו.

נסעתי הכי מהר שיכולתי.
רק המחשבה שהבן אדם שהכניס את אמא שלי למחלקה סגורה נמצא אצלי בבית חירפנה אותי!
אז הוא מסוגל לחזור בכלל? אחרי כל מה שהוא עשה?
הגעתי בתוך עשר דקות לאיזור שלי.
מצאתי את דורין יושבת מחוץ לביניין ונגשתי אליה.
"את מוכנה להסביר מה קרה?"התיישבתי לצידה.
"אני הייתי באמצע לסדר את התיק לפנימיה ואמא עזרה לי לפתע הוא צילצל בדלת ונכנס הביתה.
הוא סיפר שהוא נשוי ושהוא רוצה אותי ואותך לתקופה"סיפרה בפנים עצובות.
"ומה עם אמא?"שאלתי והתקדמנו שנינו לכיוון המעלית.
"לא יודעת,יצאתי בעצבים מהבית"אמרה.
דלת המעלית נפתחה בקומה שלנו וראיתי אותו עומד וממתין למעלית.
לא ראיתי אותו לפחות 10 שנים.
"אלירן"אמר בהתרגשות והביט בי.
הוא התקרב לחבק אותי ונרתעתי אחורה.
"בן שלי התגעגעתי אלייך"סרק את כל גופי בעינייו הקרות.
רציתי להתפרץ עליו.
רציתי לשאוג צעקה שתרעיד את הביניין כולו,רציתי להרוג את האיש הזה שפירק את המשפחה הזאת!
"אלירן אני.."ניסה להגיד אבל לא הייתי מסוגל להתאפק.
"איך אתה לא מתבייש?הכנסת את אמא שלי למחלקה סגורה,פירקת את המשפחה הזאת. בגדת באמא בלי בושה! עשר שנים אפילו לא ניסית לברר מה איתנו.עשר שנים לא בדקת אם אנחנו עדיין חיים.ועכשיו אתה בא ומבקש אותנו?"צעקתי בכל הכוח.
אימי הייתה במרפסת ועישנה,דורין עמדה ישבה בספה לידי והביטה בו בכעס.
הוא עמד המום ומופתע.
"אני לא מאמין"התחיל לצחוק.
"מה"קמה דורין ואימי יצאה מהמרפסת "שיט"מלמלה.
"מה הולך פה?"שאלתי בכעס.
"זה מה שסיפרת לילדים ג'יין?שאני בוגד?"הביט באמא שלי שהשפילה את ראשה בפנים מבויישות.
"אני לא בגדתי בה"אמר בקול רך והתיישב בספה ואנחנו התיישבנו לצידו.
"היה לי עסק פעם אם אתם זוכרים.הייתי עושה מלא כסף,חיינו כמו מלכים.כמובן שלא נתתי לג'יין אמא שלכם לעבוד. לאחר תקופה נכנסתי לחובות והפסדתי הכל.אמא שלכם החליטה שהכל בגללי ושאני 'רמאי' וגנבתי את הכסף אז היא העיפה אותי מהבית.
מצאתי את עצמי בלי שקל על התחת היא והעורכי דין עליי אז נכנעתי ועברתי לניו יורק"סיים לספר ואני ודורין היינו המומים למשמע אוזניינו.
"כל השנים האלה נתת לנו לחשוב שאבא בוגד בך?בגללך ובגלל ההתחרפנויות שלך גדלתי בלי אבא"צעקה דורין בדמעות ורצה החוצה.
"אלירן אני מקווה שאתה לפחות מבין"אמרה בשקט.
שניהם מפגרים!
היא שיקרה ובגללה איבדנו אבא,והוא לא טרח להרים טלפון עשר שנים!
"אני לא מבין,שניכם הרסתם לנו תחיים"אמרתי בקול מאוכזב.
נכנסתי לחדר של דורין,לקחתי את התיק שלה ויצאתי בסערה מהבית.

"למה אתה לבוש ככה?"שאלה שהתיישבתי בשולחן מולה בתחנת דלק.
עצרנו למלא דלק וקנינו משהו קטן לאכול.
"אני ויובל היינו בדרך לצאת"אמרתי ונזכרתי ששכחתי להתקשר אליה.
"חזרתם?"שאלה בקול יבש,היא עדיין קבורה בתוך עצמה לאור השתלשלות האירועים.
"כן"אמרתי וחייגתי אליה.
"מאמי איפה אתה"
"היה קצת בלגן אני ודורין עוד מעט חוזרים"
"מה קרה"
"זה מורכב,תלכי לישון כבר מאוחר אני אוהב אותך"
"לילה טוב אני אוהבת אותך"
הרגשתי מטומטם שלא שיתפתי אותה.
היא אמורה לדעת הכל עליי.
"יאללה בוא נחזור"צעקה דורין ונכנסה לאוטו.
כל הנסיעה שתקנו שנינו.
לא היינו מסוגלים לדבר על מה קרה.
הידיעה שאמא שלנו שיקרה ומנעה מאיתנו לפגוש את אבא שלנו חירפנה אותי.
הרגשתי שאני משתגע,אבל ניסיתי להישאר רגוע ומפוקס.לפחות בשביל דורין.
החנתי את האוטו בחנייה של הפנימיה והתפצלנו כל אחד לחדרו.

-בוקר-
קמתי ליום ראשון,יום ראשון זה יום טוב בפנימיה.
בגלל שכולם חוזרים אז מתחילים ללמוד בשעה 11.
קמתי ב10 והבנים כבר חזרו והתחלנו להתארגן.
לא היה לי מצב רוח בשיט אבל אני חייב,אני על תנאי.
כל הלילה רק חשבתי על כמה שג'יין אמא שלי שיקרה לנו כל השנים האלו.

"היי דינה אני צריכה את אלירן שקורי"נכנסה האחראית בנים לכיתה שלנו ואמרה.
לקחתי את התיק שלי,שהיה חצי ריק ויצאתי מהכיתה.
"קרה משהו?"הלכתי אחריה.
"אבא שלך מחכה לך בחדר שלך,גש לשם בבקשה"אמרה והייתי בהלם.
מה יש לו לחפש כאן?
באתי להיכנס לחדר והתמהמתי.
רציתי לעשות אחורה פנה ולברוח מכאן.
"היי אלירן"באה דורין ונעמדה לידי בכניסה לחדר.
"מה את עושה כאן?"שאלתי אותה.
"האחראית בנות אמרה לי לבוא לכאן"אמרה ופתחה את הדלת.
הוא עמד מול תמונה קטנה ליד המיטה שלי,תמונה שלי של דורין ושל אמא שלנו..בעצם איך אפשר לקרוא לה אמא בכלל?איזה אמא מרחיקה ככה בין אבא לילדים שלו?
דורין השתעלה בכוונה והוא הסתובב בחיוך.
"מה אתה עושה"יריתי לעברו בזלזול.
זה שאני כועס על אמא..כלומר ג'יין לא הופך אותו לבסדר.
"בואו נעשה הסכם"אמר והתיישב במיטה של עומר."אתם תתנו לי לספר הכל ואז תחליטו אם לכעוס עליי"אמר ואני ודורין הנהנו לחיוב והתיישבנו במיטה שלי.
"אז אתם כבר יודעים,העסק נפל אמא שלכם האשימה אותי וגירשה אותי.
ללא ברירה טסתי לניו יורק עם מזוודה קטנה ומספר מצומצם של בגדים אך עם החלטה נחושה להחזיר אתכם אליי.
בשנה הראשונה ניסיתי ליצור קשר איתכם אבל אמא שלכם החליטה שאסור לי ליצור קשר איתכם"נשם עמוק והמשיך…
"הלכתי לעבוד תחילה אצל חבר ונכנסתי לעסקים התקדמתי קצת וברוך השם הסתדרתי מבחינה כלכלית ויש לי אישה עכשיו וילד קטן בן שנתיים"סיים לספר ושתק.
האמת לא היה לי מה להגיד.
כעסתי אבל הבנתי אותו.
מצד אחד הוא לא יצר קשר כל השנים האלו..מצד שני ג'יין לא נתנה לו.
חיפשתי מה להגיד,שלושתינו שתקנו כאילו חתול בלע לנו את הלשון.
דורין נשמה עמוק והחלה לבכות.
הוא קם המיטה וחיבק את שנינו,חיבוק של אבא.
"אני כל כך אוהב אתכם,אח כמה התגעגעתי ילדים שלי"הביט ונשק לראשי.
הרגשתי כל כך מוזר,פתאום כל הכעס נעלם והרגשתי כל כך מאושר.
נזכרתי בתקופה שהיינו אבא ואלירן נגד כל העולם.
הרגשתי חזק יותר והייתי שמח שסופסוף אבא שלי חזר אלינו.