הכפר – לבני לכ"ל וגורן שביקשו
היה היה ילד מוזר. הילד המוזר היה גם נער נעול. והנער הנעול הזה חי בביקתה. והביקתה המוזרה הזו חיה בכפר של אנשים. האנשים לא התעמקו בנער. הנער לא התעמק באנשים. הם היו תפאורה אחד של השני. אבל רק אחד מהם יכל להתקיים.
הנער היה מביט בהכל בעיניים מזוגגות. בשבילו כל החיים הם נסיעה באותה רכבת, הנוף בלתי נגיש ולא משנה. הנער הזה היה נעול, ואני חשבתי שזה מוזר.
יום אחד באיזה שיעור הגעתי אל הנער הנעול הזה. ביקשתי את שמו והוא היה נראה מופתע. לנער הנעול יש חברים, אבל מתחילת הזמן הם חברים שלו. לנער הנעול לא קורה שום דבר ממש בחיים. הנער הנעול חי את כל חייו בתחושה בה הוא מפספס משהו. אכזבה אילמת שנעלמה מבין שפתיו.
אני דיברתי עם הנער הנעול הזה.
לא ידעתי שאני מחללת את עצמי. לא ידעתי למה ככל שקשרתי את עצמי אליו ככה עולמי נראה אמיתי פחות ופחות. זה היה קצת כאילו הייתי נעולה מחוץ לגן של מישהו, מביטה אל הקירות. ובמקרה הזה, גם הקירות הסתכלו אליי – מתוך תא הרכבת שלהם. הסתכלו ובחנו, בזמן שאני חושבת שאני איפשהו בפנים.
לא יכולתי לגעת בנער הנעול. הנער הנעול היה נשאר כשהייתי נוגעת בו. הוא היה נענה למגע. הנער הנעול היה בוחן טוב טוב את האצבעות שלי בזמן הזה. הוא היה תוהה מה פשר חיכוך האצבעות שלי על העור החשוף שלו. לפעמים היה מרים את הראש וטוען כי הוא אוהב את זה. אבל אני בעצמי ידעתי שהנער הנעול לא באמת יודע שום דבר. רוב מה שעשיתי לא נכנס בכלל לראש שלו. הנער הנעול מתלבט אם הוא אוהב את הדברים שהוא אוהב, כך נראה.
לפעמים הרגשתי שאני מסתכלת לו בעיניים וכל מה שאני רואה בעיניים שלו זו תפילה לאלוהים. אבל גם הנער הנעול ידע גם אם התפלל במקום חשוך כלשהו בראש שלו שאין מי שיעזור לו. ואני לא חושבת שתפילת הרפאים הייתה מכוונת אליי.
הנער הנעול אולי היה מת ואולי לא היה באמת חי. הכמיהה שלו אל עולם החיים לעולם לא תצא מהראש, לעולם לא. נדמה כי רוב הזמן תהה איך הוא אמור להרגיש. הנער הנעול כל הזמן היה על סף שמחה. כל הזמן. אבל איכשהו בגלל היותו נער נעול – נראה שאף פעם לא עבר בדלת.
בסופו של דבר העולם שלי היה נראה יותר כמו חלום. התפאורה של המציאות החלה להטשטש ולהטשטש עד כי כבר לא הייתי יכולה לדעת אם מדובר באותו אדם החולף על פני ברחובות שוב ושוב. שוב ושוב. אני חושבת שבאיזשהו מקום בי הייתי בטוחה שהוא אמיתי, שהוא נהנה, בלי לשים לב שאין שום דבר שדומה למציאות במה שאני רואה בכלל.
הנער הנעול פעם היה ילד. ילד מוזר. הילד המוזר הזה הכין כל מני טקסים מוזרים וקשר את הגוף ואת הנשמה שלו לתוך כל מה שכל אחד יגדיר כקסם אפל ונוראי בהחלט. הוא היה ילד סקרן שהתעסק בדברים מוזרים, היה לו ניצוץ חד בעיניים ואת כל ההתלהבות והלהט שלו קשר לתוך כידון שאחר כך חזר אל בין עיניו. הילד המוזר אולי עוד נמצא בגן שלו עוד איפשהו. צועק. כל מה שאני ראיתי היה עוד בובת וודו. שארית. המבטים החולולים שלו לפעמים בעיניים לא סיפרו לי אחרת. כשאני נזכרת בזה שמה שדיברתי אתו לא היה אנושי מדי אני מתחלחלת ומלאה בצמרמורות. עם מה דיברתי? הוא היה נראה נחמד. אבל בפועל הוא היה הרבה יותר מעצוב. הוא היה זיכרון חי מהלך. קבר עם פרצוף שרציתי לאהוב. לא ראיתי את האבן שכיסתה את גופו, ודיברתי עם מה שהיה אמור להשאר בעבר – להישאר בעבר ללא נגע.
אני חושבת שאיזשהו יום גשום בהחלט הלכתי לישון וקמתי באמצע הלילה, מפוחדת. זיעה קרה כיסתה לי את כל הגוף ובעיניים שלי דמעות. מעולם לא הרגשתי פחד כזה, זה היה כאילו בכלל לא הייתי אמיתית. זה היה כאילו כל זה היה חלום רע. החיים של עצמי חמקו לי מבין האצבעות בזמן שעמדתי באיזו דרך שאף אחד לעולם לא עובר בה מתהפנטת מן איזו שקיעה. זה היה כאילו פעם ראשונה פקחתי את העיניים ופחדתי מן המפלצת שישנה לידי – היא נדמית להרגל מגונה, אבל 'זה' בכלל לא משהו שהיה אמור להתקיים בכלל. זה היה קוסמי, זה היה על טבעי, זו הייתה הפרה בוטה של כל מה שהעולם קבע. זה היה הוא. וזה היה כאילו הוא היה הרכבת, שהייתי שמחה לפספס.
חזרתי להיות התפאורה. היא אמיתית יותר בשבילי. בשבילו היא לא קיימת. אני עוד אחת מאותם האנשים שהוא חולף על פניהם, עומדת ומחכה, אולי למשהו שלעולם לא יגיע.
הילד המוזר שנא לחכות.
תגובות (10)
בפעם הראשונה שקראתי את הקטע הזה, החרימו לי את הטלפון במחויבות האישית. גרגרתי כמו חיה שמתכוננת לנשוך ובסוף החזירו לי.
עכשיו למה שחשבתי עליו-
מתחילת הסיפור ההרגשה היא שהנער הוא היחיד שמתקיים, במשך הסיפור מבינים שהדוברת היא היחידה שבאמת מתקיימת ובהמשך הסיפור נגררת אחרי הנער כשבסוף היא בכלל מגדירה את עצמה כחלק מהתפאורה- בעיניי מרמז שהפסיקה להיות ״שונה״ או קשורה אליו בכללי.
הדבר הראשון שחשבתי הוא שהילד המוזר מהווה רגש/מחלה/טראומה/משהו בסגנון שהיה עמוק עד כדי כך שקיבל מראה אנושי מצד הדוברת ועולמה סובב סביבו בתקופת העבר.
כמובן שיש מצב שבו הנער המוזר אכן אמיתי, הדוברת נרתמה לעזור לו אך הכל נגמר בכך שהוא ״עזר״ לה והיה לה מאוד קשה להפסיק לראות את העולם בצורה שהוא גרם לה.
זה גם מאוד מעניין שהסוף הוא ״הילד המוזר שנא לחכות״ מה שאומר שהדוברת זוכרת אותו ולפני כן הוזכר שהוא בעצמו מורכב מזכרונות- מה שאומר שהיא זוכרת זכרונות לגבי הזכרונות.
יש מצב שמחצית ממה שכתבתי כאן לא קשור בכלל, אבל אלה הדברים שעלו לי באופן מידי.
גורן היקרה, המחשבות שלך מעניינות ומסקרנות אותי. לא הבנתי כיצד הוא עוזר לה. לא הבנתי את הזוכרת זכרונות על זכרונות. זה מרתק ביותר. אני חושבת שנאמר שהוא שנא לחכות כי היא כן מחכה. היא לא תהיה כמוהו. היא תחכה למישהו אמיתי. והוא כנראה נפגע ממשהו שהוא לא , ואיבד עת עצמו. תודה רבה על התגובה, שימחת אותי מאוד!
-אזהרת אונס מוח לפנייך-
כן, אני יודעת שהתכוונת למשהו אחר, פשוט הראש שלי עובד אחרת משל האדם הממוצע (כנראה מתחת לממוצע).
אסביר-
כתבתי ״עזר״ במרכאות בכוונה, בגלל שהכותבת רוצה לעזור לו אך הוא לא באמת צריך עזרה/אין לה אפשרות לעזור לו באמת, אך באיזשהו שלב היא חושבת שהיא כן עושה מעשה טוב. אותו הדבר לגבי הנער- הוא גרר אותה אחריו, ההפך מלעזור במחשבתה של הדוברת, אבל מה הוא מרגיש? סביר להניח שאותו הדבר כמו שהדוברת הרגישה כשהיא ניסתה לעזור לו. לגבי זוכרת את הזכרונות- בתגובה שלי התייחסתי לנער יותר כדמות שהיא לא באמת אנושית (חרדה/זיכרון/מחלת נפש וכו) וזה שבסוף הדוברת שוב חושבת עליו, מצביע על כך שהיא לא נפטרה ממנו לגמרי והוא עדיין נמצא בזיכרון שלה. (גם מתייחס למקרה בו הוא אדם אמיתי).
אוליב, קודם כל אני שמח שהעלית שוב ולא נכנעת ללחץ המבקרים. קראתי את הסיפור ויש לי כמה הערות לשיפור. בבקשה אל תיבהלי מהביקורת, ותזכרי שכמו שאני טועה על כל דבר בחיים, אין סיבה שדווקא פה אצליח פתאום לא לטעות. ואת מוזמנת להוכיח לי שאני טועה לגבי כל דבר שאכתוב פה.
נתחיל מזה שהרעיון הכללי – הנער הנעול, הדוברת, היחסים ביניהם, התפאורה החולפת – מעניינים. אבל, מה שהיה לי חסר בקריאה הקודמת, וגם עכשיו, הוא אטמוספירה אחידה ומלוכדת. מה הכוונה? שאם היית במאית והיית צריכה לבחור את הסגנון ואת העיצוב של החדרים, ואת התפאורה, ואת הקצב של הסרט, ואת זויות הצילום וקולות הרקע, היית בוחרת אותם כך שידגישו את ההרגשה הכללית שמתקשרת לך עם הנושא – ואת יודעת לעשות את זה מצוין בשירים ובסיפורים אחרים.
חוץ מזה (ואולי דווקא קשור להערה הקודמת) – יש את העניין שדברים לא מתחברים לי אחד עם השני. זה כאילו צצים בסיפור הרבה דברים שהיה יכול להיות להם תפקיד בסיפור, אם רק היית קושרת אותם לחלקים אחרים, ומאחדת את כולם את תחת כוריאוגרפיה אחת. דוגמאות:
הפסקה על הטקסים המוזרים. מה זה הטקסים האלה ואיך הם קשורים? זה מרגיש כאילו יש להם קשר לסיבה בגללה הוא נעול, אבל לא מצאתי רמז שמקשר אותם לדבר אחר. ואז איך זה מתקשר לניצוץ בעיניים ולכידון שחדר אל עיניו? ואז לילד בגן?
או למשל הקטע שהוא אומר שהוא אוהב את הידיים שלה עליו, אבל לא יודע מה הוא אוהב. רק צריך איזשהו רמז עמום כלשהו שקושר את זה לשאר הדברים לגביו. הרי זה קשור, לא?
או הקטע שלא ברור אם הוא חי או מת.
זה כאילו את זורקת פה הרבה מוטיבים ודימויים ומשמעויות שאפשר לפתח, אבל הסיפור לא קושר אותן אחת לשני. לא יודע, אני מקווה שאני לא טועה. או כן טועה…
המשפט האחרון – הפרדת אותו באמצעות שורה של רווח מגוף הסיפור. כלומר, שמת אותו במקום מודגש. ומשפט במקום כזה צריך לתת פאנץ' שמסכם את הסיפור ממש טוב. ואני בטוח שיש למשפט משמעות חזקה, בעינייך. אבל אותי הוא הותיר מבולבל. מה קשור פתאום לחכות? איפה בסיפור "לחכות" היה מוטיב מרכזי? אז בשורה האחרונה כתבת שהיא עומדת ומחכה למשהו שמעולם לא יגיע. מחכה לו? למה? זה לא מתחבר לשום דבר שהופיע קודם בסיפור. אני חושב שאם זה המשפט שחותם את הסיפור, צריך להכין את הקרקע לקראתו בצורה חזקה, וצריך שה-"שנא לחכות" יהיה רכיב מהותי במשמעות של הסיפור. אני לא רואה איך כל זה מתבטא.
אני חושב שאחרי שיפור של הנקודות האלה, הסיפור יכול להיות טוב. כי יש לך את היכולת לחבר את הקצוות האלה וליצור משהו ממש טוב.
חשבתי שיש אווירה, היא כנראה לא מודגשת. צודק לגבי הצצים. היא עומדת ומחכה. בזמן שהוא שנא לחכות. תקרא את התגובה שכתבתי לגורן ותגיד לי את דעתך. אולי אעבוד עליו בעתיד, תלוי בתגובתך הבאה גם, תודה!!
במבט חטוף אותם חלקים אינם קשורים זה לזה אך במבט מעמיק יותר, מתגלה הקשר בניהם- הסיפור מורכב ממספר סצנות בודדות וכל סצנה מראה רובד אחר באישיותו של הנער הנעול, והחיבור בניהם יוצר את התמונה הכללית של אישיותו המורכבת.
הו יאי, תודה רבה בייל. כיף מאוד לשמוע!
אוליבי, אני עדיין לא רואה איך זה שהוא לא אוהב לחכות או שהיא מחכה למישהו אחר מתבטא בסיפור. כמו גם רמז לכך שהוא נפגע ממנה כשהיא עזבה ולמה.
אווירה זה סובייטיבי. אם חשבת שיש אז יש, ורק אני העיוור.
אכן סיפור מעניין. איכשהו אני מוצא שכל חלקי הסיפור מתקשרים היטב זה לזה ונבנה מהלך דברים מובן (שלא ממש אפשר לקרוא לו "עלילה", אך הוא עדיין ברור), ובכל זאת ברור שכל הסיפור אינו מקשה אחת אלא הוא מחולק לכמה "פרקים".
את מתארת המון דברים אבסטרקיים ומשתמשת בדימויים רבים כדי לתאר רגשות, תחושות, מאורעות ותכונות, כך שצריך באמת להקדיש לדבר מחשבה כדי להבין איך הכל מתחבר ומה כוונת המשוררת.
בעיניי הדמויות מעוררות הזדהות ברמה מסוימת, אך לדעתי אין זה בגלל שהן דמויות מפותחות או מובנות, אלא דווקא בגלל שהן מסתוריות והשארת איזשהו חלל ריק בתיאור שלהן שהקורא יכול למלא ברגשותיו שלו ובהבנה שלו את הדמות.
אישית מעניין אותי אילו מחשבות מסתתרות מאחורי הדמויות בסיפור ומה גרם לך לחשוב אותן.
לסיכום, זה לא מאסטרפיס, אבל זה נורא מעניין.
הא, דני, רק עכשיו ראיתי. זה האמת ממש מנחם אותי משום מה. אתה יודע שאני נורא מעריכה את דעתך, זה גם מרומם רוח, ושהקדשת זמן ומחשבה. התייחסות מחממת ומעניינת כאחד. אל תדאג לא עפתי עם הסיפור גם לא חיבבתי אותו יותר מדי. לא מאסטרפיס. אני שמחה שהצלחת להבין משהו ושהמסתוריות עשתה מהו, הסכמתי עם זה. ושוב תודה.