בזמן שחיכיתי לליאת פרק- יד

To Save dave

"תנחשי מי זה."
"חני נחמיאס?"
"לא ולא." צחוקה מתגלגל ומדביק את כל מי ששומע.
"פו הדוב אולי?"
"אם… מה פתאום?!"
"רגע, רגע, תני לי לחשוב שנייה… אולי… אה. אני יודעת! זה אליהו הנביא. באת עכשיו במקום בליל-הסדר, נכון שאני צודקת?"
"לא נכון. את לא תצליחי אם… בכלל אפ'עם לגלות מי אני." מבעד לכפות ידיה הקטנטנות המסתירות את עיניי, היא שורטת אותי פה ושם, בזוויות של משהו שעל פי הרעש אותו הוא משמיע אני מניחה שאלה הם מצופים. כאלה המורכבים לידיה כמו ליתר הילדים.
"טוב, אז תצטרכי לתת לי רמז!"
"מה זה רמז?"
"תגידי לי בכמה מילים משהו שיעזור לי לגלות מי את. טוב?"
לחישתה של ליאת אל אוזנה מצחיקה אותה מאוד, וניצן מתקשה להגיד לי את מה שסוכם בניהן. ורק כשהצחוק פוחת, ואחרי שאני כבר מאבדת את סבלנותי ובא לי להיכנס למים, היא סוף-סוף רומזת לי.
"אם… אם… סמדר, את מכירה את ניצן הליצן?"
"אה… זאת שדומה לחרצן?" ובאותה שנייה אני תופסת אותה מהרגליים והופכת את כולה, נזהרת מאוד מהמצופים שכמעט נשברים לה עם התנופה. כשהיא מתגלגלת בצחוקה אני מוסיפה ואומרת: "ניצנית הליצנית קטנטנה וקופצנית… "
"אהלן בנות." גידי מופיע מחויך בחולצת טריקו אפורה רחבה שגולשת לו כלפי מטה, ועל הכתף שלו תלויות שתי מגבות. אחת שלו ואחת שלה. "מה קורה? אתן כבר מזמן פה?"
"די. שעה כמעט, למה?" עונה ליאת מהורהרת.
"אה, לא סתם… אני… אה, סתם." והוא תר מסביב בעיניו ומחפש מישהו, ודבריו אלינו נבלעים.
"אם… אם… אבא, אני אם… יכולה ללכת למים עם סמדר?"
"לא. מה פתאום?!… סמדר וחברה שלה נמצאות עכשיו באמצע שיחה חשובה מאוד. נראה לי שאנחנו קצת מפריעים להן. בואי! בואי קטנה." הוא מתכופף ומניף אותה גבוה על הידיים, מרחיק מעט את ראשו מחמת הפגיעה של אחד המצופים בפניו.
" דווקא עמדנו להיכנס למים. אם בא לך כאילו… אני יכולה להשגיח עליה." גידי מסתכל פעם אליי ופעם לניצן. הפשוש הקטנה והממזרה הזו תוקעת באביה מבט מוצף בחומד בלתי נשלט כמעט, והעיניים שהיא עושה לו פשוט קורעות את ליאת ואותי מצחוק. גידי, לא עומד גם הוא בטריק העיניים האלה ונדבק מאיתנו בצחוק. "וואלה? זה בסדר מבחינתכן?"
"בטח. בטח."
"יש." צוהלת הקטנה כשאביה מוריד אותה למטה ורגליה כבר נוגעות בדשא. "אם… סמדר, את יודעת שאני כבר מצליחה לחתור עם שתי הרגליים? רוצה לראות?"
"תיכף, קטנטנה. תיכף. ברגע שניכנס למים תראי לי. טוב?"
"בנות. נורא תודה. אני יושב שם עם ספר טוב מתחת לשמשייה ההיא." הוא מצביע ואנחנו מזהות ומהנהנות עם הראש. "ברגע שימאס לכן ותרצו ללכת או what ever… רק תגידו. סבבה?"
אנחנו מסתכלות בחצי מבט אחת לשנייה והגבות מורמות. "סבבה, גידי. קריאה נעימה!"

רגע לפני שאנחנו עושות את הצעדים הראשונים במורד המדרגות בואך אל המים, אנחנו נתפסות 'על חם' בידי 'האח-הגדול' היושב ומשתדל למלא את חובותיו. "בנות יקרות. בנות יקרות. דוש בבקשה!"
"אבל אנחנו נקיות, למה דוש עכשיו?" אני חייבת לצעוק לו, אבל אדי המציל בשלו.
"מי שלא עושה דוש-לא נכנס למים. אלה הכללים כאן. ברור לכן?"
"סבבה. סבבה." אנחנו צוחקות זו לזו ועושות לו תנועה עם היד של 'יהיה בסדר'.
אחר כך אני מקרבת את ניצן ואנחנו נעמדות מתחת לדוש שתינו, מחכות שליאת תפתח עלינו את זרם המים. ברגע שהיא מושכת בשרשרת הברזל יוצא בבת-אחת קילוח מים צוננים ופושרים, ושתינו צורחות וצוחקות בו זמנית. "איזה כייף… אם… סמדר, כייף לך גם?"
"בטח. זה זרם חזק-חזק ממש כמו במפלי המים בניאגרה."
"מה? אם… אם… כמו בניאגרה שבבית השימוש?" היא שואלת וצוחקת מבסוטה לגמרי מעצמה.
"לא. מה פתאום. הרבה יותר מזה. יש מקום שנמצא רחוק מאוד מפה…"
"אולי תמשיכי לה את הסיפור כשתהיו כבר בתוך הבריכה? כאילו… גם אני צריכה דוש." קוראת לי ליאת כשהיא כבר חסרת סבלנות באמת. נראה שבאמת שכחנו מעצמנו כאן מתחת למקלחת הכייפית. אני לוקחת את ידה של ניצני ואנחנו נעמדות על סף המדרגות.
אצבעות אחת הרגליים עושות את הצעד הראשון לבדוק מה מצב הטמפרטורה של המים. קר. בררר… ממש. אבל ממש ובלי שום הנחות קר! "ניצני, המים נורא קרים מותק. את בטוחה שאת רוצה להיכנס אליהם?"
"אם… כן. אני כן." והיא מאלצת אותי, השדה הזו, להניח את כל הרגל על המדרגה ואחריה רגל שנייה ועוד מדרגה למטה,והנה הברכיים ואחריהן השוקיים ואימא'לה… כל הגוף שלי רועד כמו מכשיר נייד ברטט. השיניים נוקשות בקול ממש כששלושת-רבעי מהגוף שלי כבר טובל בקרח המימי הזה. "כוס אמו…" אני משננת מבין הנקישות.
"סמדי… אי. כאילו וואווו… הילדה!" צועקת לי ליאת כשהיא מרימה את ניצן בגובה, ומגישה אותה לזרועותיי המושטות. אני מחזיקה אותה כמה גבוה שאני יכולה לפני שגם היא תטבול במים כולה.
"מוכנה? תעצמי עיניים וקחי נשימה ארוכה!" ניצן עושה כדבריי ואז אני מורידה את הגוף שלה, כשלזרועותיה המצופים הוורודים עם ציור של מיקי ופלוטו בטיול באחו הירוק. היא פולטת זעקה קלה של קפיאה מקור ואני נתקפת בצחוק. "הזהרתי אותך, נכון? אמרתי לך שהמים קפואים."
צ'יק-צ'אק היא מתרגלת למים ומתהפכת על בטנה, ומתחילה לחתור עם הידיים ועם הרגליים, נעזרת כמובן באיזון המצופים על פניהם. "תראי סמדר! אני יודעת לחתור!"
"יו… ממש-ממש כל הכבוד לך שחיינית אלופה שכמוך… " וליאת מצטרפת אליי למחיאות הכפיים הספונטניות. ניצן חותרת ואני רואה שליאת משגיחה עליה מקרוב, ואז אני מרשה לעצמי לעשות את אחד הדברים האהובים עליי ביותר כשאני נכנסת סוף-סוף למי הבריכה. אני לוקחת נשימה מלוא כל הריאות אוויר, ומטה את הגוף לקרקעית הבריכה. עיניי עצומות שעה שכובד גופי מצליל אותי אל הרצפה, עד שכפות הרגליים חשות את הבטון המוצק. לחץ חזק מאוד באוזניים מסתמן ובא ומאיים בהתפקעותן. אני מפחדת. מפחדת שעור התוף יתפקע לי פתאום בצליל מתכתי כזה… ומהחשש עיניי נפקחות, סופחות לתוכן כמות מוגזמת של כלור חריף מאוד. אני מבחינה בצלליות הלבנות על דפנות קירות הבריכה ועל הרצפה. וואווו… איזה שקט כאן למטה. אך ורק אני ועצמי. אך ורק סמדר וכל עולמה וכל הגיגיה וחששותיה ואהבותיה. ואם אהבותיה אמרנו… אמרנו… נכון. אור. אור חרוב.
"הי מקסימה. איזה יופי את מתנהלת עם הבת שלי… אני ממש גאה בך. את תהיי אימא למופת."
"אני אוהבת אותה. אוהבת אותה כמעט כמו שאני אוהבת אותך." אור, עירומה לחלוטין וגופה הסקסי נעשה יפה פי כמה בגווני קרקעית הבריכה. היא יושבת בגופה השחום שבולט מאוד בבהירות המים הצלולים, נשענת בגבה על דפנות הבטון וברכיה נעות הנה והנה. אני כמהופנטת, איני מצליחה לעתיק את מבטי הכמהה משם, ואור מחייכת חיוך ערמומי וזורח אושר.
"אפשר לשאול שאלה?" אני יורה לעברה אחרי היסוס קל.
"כן יפתי."
"יש איזה סיכוי שאת ואני נוכל למצוא את עצמנו מבלות יחד רק שתינו?"
"הנה. מה זה אם לא רק שתינו?"
"אבל…" אני מחפשת את המילה הנכונה בטון מאוד עצוב ומלא באכזבה. "אבל זה רק בדמיון!"
"זה אמיתי בדיוק כמו כל הרגעים היפים שהיו לך ולי יחד עד כה."
"מה פתאום. את ואני היינו ביחד לכמה רגעים מאוד-מאוד מוחשיים."
היא לא עונה לי, במקום מילים היא בוחרת להתקרב בגופה אליי ואני מביטה פתאום בגופי וקולטת רק עכשיו שאני עירומה בדיוק כמוה. משקל גופינו, למרבית הפלא, עוצר אותנו מלצוף חזרה מעלה כאילו היינו קשורות לאיזה עוגן כבד. אור מושיטה יד אחת ומעבירה בי דפדוף רב ערך בבלורית השיער. אני חשה שבין רגליי הולכת ממש חגיגה, והפנים שלי נמשכות אליה כמו מגנט למטיל זהב. כשהשפתיים נוגעות בשפתיה שלה אני חופרת וחופרת ונותנת ללשוני להתהלך חופשייה בחלל הפה המתוק שהיא פוערת עבורי, בתשוקה גדולה לא פחות. אני מושיטה את זרועותיי והידיים שלי אוחזות בפניה המדהימות. מייצבת את עצמי והנשיקה איתנה וחושנית יותר מכל דבר אחר בסביבתנו הקרובה. לאחר הנשיקה הזו אני הולכת עם הרצונות ונמשכת אל צמד השדיים הקטנים. 'לזה עוד אצטרך להתרגל' אני אומרת לעצמי, יודעת היטב שזו בסך הכול הפעם השנייה שאני נתקלת בהן ככה. זה עדיין מדהים ומפליא אותי גם יחד, שלגוף המיוחד כל כך שלה מתלווים שדיים כל כך קטנים, כשל נערה ממש. אבל זה כמובן לא מצנן את ההתלהבות שלי ממנה אפילו לרגע אחד. אור משלחת את ראשה לאחור ומפילה את צווארה, כך שהגישה שלי לפטמותיה החרמניות והזקורות למדי, תוקל באופן מרבי. שפתיי יונקות אותן ואצבעותיה מתהדקות להן בשיער שלי בכוח, מראות לי עד כמה טוב לה כעת. אני רוצה עוד ממנה. רוצה למשש ולנשק אותה, לגעת וללטף ולהריח אותה, אבל קולות דקים ומתכתיים עוברים את קו-העומק ומגיעים עד לאוזניי מלמעלה. "סמדר… סמדר… איפה את?" כמעט על סף פיצוץ הריאות בטיפ-טיפת החמצן שעוד נותרה לי שם, נותנות כפות רגליי זינוק מקרקעית הבריכה מעלה אל עבר הקולות. בחצי הדרך מעלה אני מסובבת את הראש לאחור פתאום, בהיזכרי שבכלל לא נפרדתי מהכוסית. אבל אין שם שום דבר שירמוז שהיא אי פעם בלתה במחיצתי.

"מה זה? אם… איפה היית כל הזמן? ליאת ואני, אם… חיפשנו אותך בכל הבריכה ולא מצאנו."
'הייתי עם אימך הסקסית והנחשקת' אני נורא רוצה להגיד לה, אבל במקום, אני בולעת את הבטן של הבונבון שמתגלגלת מצחוק.
עכשיו, אחרי שהנשימות שלי חזרו למסלולן הרגיל, אנחנו מתחלפות, וליאת מנסה לשחות חתירה מצד אחד של הבריכה לצידה השני. זה קצת קשה כי בדרך יש כל מיני התקהלויות של ילדים והוריהם שעסוקים בבילוי משותף במים, ובזמן-איכות משותף. אז אני רואה איך המסכנה נאלצת לעצור כל כמה מטרים, רגע לפני שהיא מתנגשת בהם, ולהמשיך עוד קצת בהליכה או בתנועות רק עם הרגליים, עד שתוכל להמשיך לשחות לכיוון הקיר השני. אצלי בינתיים, ניצן משחררת את המצופים מזרועותיה ומניחה אותם על הרצפה בסמוך לעמודי התמך של עמדת המציל. היא עולה על הכתפיים שלי ומייצבת את שתי רגליה המיניאטוריות משני צדדיי. אני אוחזת בכפות ידיה ותומכת את שיווי משקלה, וככה כשהיא ניצבת מעליי רועדת ברגליה פה ושם, אני צועדת על רצפת המים הרדודים עד לאזור קצת יותר פנוי מאנשים.
"אחת. שתיים. ו… ש-ל-ו-ש!!!" ושבריר שנייה אחרי השלוש ידיי נעזבות וכפות רגליה מניפות אותה אל-על לגובה ואחר כך הופ! למים בשפריץ רעשני ורטוב. אנחנו חוזרות על העניין הזה איזה חמש פעמים, והזאטוטה לא יודעת שובה. להיפך, ככל שהפעמים מתרבות ככה היא רוצה עוד ועוד. בסוף אני נאלצת לשים לזה סוף בעצמי. "די מותק. התעייפתי. עכשיו אני רוצה שתצאי קצת לנוח עם אבא שלך, טוב?"
"אם… רק עוד פעם אחת."
"לא, ניצן. הפעם האחרונה כבר הייתה קודם. זוכרת?"
"אבל סמדר… אם… עוד פעם אחת אחרונה ודי. ואחר כך אני אם… מבטיחה לצאת מהמים."
"אחרונה-אחרונה?"
"כן."
"יש." ושוב היא עולה לי על הכתפיים ומייצבת את משקלה והידיים שלה נמתחות הצידה בשעה שאנחנו מפלסות את דרכנו למקום פנוי. אחרי הקפיצה, אני דואגת בנחישות רבה לכך שהיא תצא רועדת מקור מן המים ישר אל תוך המגבת הגדולה שמצפה לה שם עם אבא שלה. "תודה, סמדר." הוא מחייך חיוך רב משמעות שכזה, שמשום-מה נדמה לי שכבר נתקלתי באמירתו בעבר. "סבבה." אני עונה לו ושולחת לניצן נשיקה באוויר רגע לפני שאני שוב צוללת מטה כשפי מלא בחמצן.

"אור… אור…"
"אז מה, זהו? מעכשיו נקבע כאן פגישת עירום בכל יום?"
"מתאים לי כמו כפפה ליד." אני מחליקה על גב כף רגלה ומרימה אותה אליי לנשיקה.
"סמדר. אני חייבת שתדעי משהו."
"כולי אוזן."
"עד ליום שבו ראיתי אותך יושבת שם ליד הסופר מרקט, אז כשהושטת רגל קדימה וניצן נפלה ובכתה… עד לאותו היום לא חשבתי ולא דמיינתי את עצמי אוהבת מישהי בחיים שלי. זה בכלל לא הובא בחשבון אפילו בפנטזיות הכי רחוקות שלי." כשהיא אומרת זאת אני מנשקת את קצות בהונותיה ומההתרגשות אני מזילה דמעה, שנבלעת כמובן בתוך המים האחרים.
"אבל… אני רק נערה צעירה נורא. אפילו כמעט עוד ילדה…" אור מסתכלת אליי במבט שואל ומופתע.
"נו… ואת כאילו, את יודעת… אישה. אישה ממש, עם בשלות וחשיבה אחרת ויופי שאני נמסה למולו."
אור כל כך מתרגשת לשמוע את זה. "בואי הנה ילדה יפה שלי… לא. סליחה. בואי הנה עלמתי היפה!"
והעלמה הזו הממושמעת שלה, קרבה אל בין זרועותיה ואנחנו ממשיכות את הנשיקה המדהימה ממקודם. אבל הפעם הנשיקה נמשכת ונמשכת ו…
"סמדר. הי, סמדר… איפה את? הכול בסדר למטה?"
"לכי חמודה. לכי! שליאת לא תדאג לך שוב."
"אבל, אור… מה איתך? את נשארת כאן כל הזמן? כאילו… מה, איך?"
היא בכלל לא עונה לי, רק מניחה את אצבעה על שפתיה לסמן לי לשתוק, ומבטה מראה לי בכיוון הקולות. אני מניחה ששוב זה חסר טעם לנסות ולהבין במה הדברים אמורים, ורק נותר לי להציץ הצצה אחרונה בגוף העירום השחום, הבולט ביופיו הכהה על רקע תכלת מי הברכה העמוקים. גוף האישה הכוסית שאני לא מצליחה להוציא מהראש שלי כבר עוד מעט שבוע.
"ביי אור. כוסית יפה שלי. תשמרי על עצמך כאן למטה!"
"אני אהיה איתך בכל מקום שאליו תרצי שאבוא." כך לחישתה מלווה אותי אל מעל פני המים כל הדרך, כאילו בכלל לא עזבתיה שם למטה במצולות.

"sorry, can we please have a chat?"
אני מביטה בו ולא ממש מבינה. "what… you and i?" אני מגמגמת.
"yah, well… you, me and some of my friends over there."
הוא מסב את מבטי לכיוון הפינה השמאלית בבריכה, ושם הם מנופפים לנו עם ידיהם ועושים לנו סימן שנבוא. אני מחפשת את ליאת וקוראת לה לבוא.
"I don’t mind, as long as my friend can come too."
לרגע נראה שהוא לא הכי מרוצה. הוא מסתכל עליהם, מסתכל על ליאת שמתקרבת בשחייה אלינו, ובסוף מתרצה. "ok, sure. Sure she can come too." ובסיימו אנחנו שוחים שלושתנו אל יתר המתנדבים.
"I'm jhow. Hi. This is terry, and this is Fiona. And the guy over there at the corner, that's natty." ככה ג'ו מציג את עצמו ואת יתר חבריו בזה אחר זו.
"hi everyone, my name is smadar, and my friend's name is lihat."
כששלב ההיכרות המתקתק נגמר מופיעה השתיקה הצפויה. אחריה פונה ג'ו:"were friends of david, dave." ליאת ואני מסתכלות אחת לשנייה ולא מחייכות לרגע.
"תגידי…" מתחילה ליאת. "את חושבת מה שאני חושבת?"
"כן. נראה לי."
"הם יודעים משהו שאנחנו לא." ג'ו מכחכח בגרונו בצדק.
"we don’t understand… how can we both help you guys?"
"well… not you both, its you alone actually who can help us."
"its you alone that we blame!" מתערב פתאום טרי, בדבריו המאופקים מאוד של ג'ו. ג'ו עצמו מנסה להסות אותו לשתוק ולתת לו לנהל את הדיון כמו שהם סיכמו כנראה קודם. אבל טרי מתעקש.
"you see? Only because of you, they wont to throw him out of this fucking kibbutz!"
"him… you probably mean dave… but who the fuck are they? Who wants to kick him out?"
"I don’t know… the important people of the kibbutz I guest…"
"but who? Cant you give me any names?"
"names? I can give you one name only. Adam. Adam, the volunteers leader."
"סמדי… האמת, הם די חצופים לדעתי. כאילו… וואלה יופי… מאשימים אותך עכשיו גם בזה." וליאת מתפרצת לדבריו של טרי העצבני.
"listen all of you, with all the respect, its not smadars fault-what your friend did or didn’t do. He is a grownup man…"
"well… I think your behaving is shit. That’s what I think."
"too bad for you, shall Ill cry together with you?"
איכשהו על השיחה השתלטו ליאת וטרי, והם מאשימים זה את זו ויורדים כבר לפסים ממש אישיים. לשנייה אני פתאום מוסטת לכיוון אחר לחלוטין: 'אולי זו תחילתה של יזיזות מופלאה?' אלא שכף יד מונחת לה על כתפי הרטובה.
"listen, smadar honey…I know you can understand me. Its my very good friend were talking about, and since he cared for you all last night, wanting you all to have a good time and knowing he is taking a big responsibility on him self, if they well catch him selling you beers, its only fair now that you will pull some strings to try and help him. If you know what I mean."
"yah… I understand perfectly what you are trying to tell me. I do, honestly. Its just that… who's ever listening to a teenage girl?"
"why, aren’t you all like a big happy family?"
"please… don’t make me laugh. Do you know any family who is happy all the time? And a part from that, we all made such a mess, that at the moment we better keep our lips sealed." האמת היא שאני ממש מרחמת עכשיו על דייב המסכן. באמת. כי הוא עשה בשבילנו הכול שנהיה מבסוטים. הוא יכול היה בקלות להפנות לכולנו עורף כדי לא להסתבך. ולכן, אחרי שאני מהרהרת בזה, כשליאת ממשיכה להתווכח בחירוף נפש עם טרי וחבריו ברקע, אני משיבה לג'ו(אותו אני לומדת לחבב מרגע לרגע). "you know what? Alright . I'll give it a chance and we will see. Just tell me something, when does he mean to kick him out?"
"all I know is that tonight at about nine pm, adam should see dave at his apartment. And as sooner as you will pay adam a visit, it can really save dave."
המשפט האחרון שיוצא לג'ו בחרוזים(save dave…) נשמע כמו סרט אנימציה ימי כזה, ושנינו, הן ג'ו, שמודע לחרוז, והן אני מחייכים כזה… אחר כך חוזרים לרצינות ואני מבינה מצוין כמה מעט זמן נשאר לי 'להציל את דייב'. "time is short jhow, we must pay adam a visit soon. We must go now me and lihat. Please take care."
"I really do appreciate it. Thanks for everything."
"בואי לילי. אנחנו חייבות להזדרז."
"אנחנו לא חייבות כלום. אני בכלל לא מבינה אותך, מה נהיית לי כאילו… אימא תרזה עכשיו?"
"תראי ממי. כאילו… אם לא בא לך לעזור לי אני לא אכעס. אבל בבקשה אל תנסי לשכנע אותי ההפך כאילו… ממה שכבר החלטתי. טוב?"
אנחנו שוחות חזה בין ההתקהלויות ומגיעות אל מדרגות היציאה מהבריכה. ברגע שאנחנו מגיעות יחד למקום על הדשא, שם השארנו את הציוד שלנו, כל אחת מתעטפת במגבת הרחצה שלה.

"תסתכלי למקום שגידי וניצן נמצאים." אני מסתכלת למקום שליאת אמרה ו.. "את רואה מה שאני רואה?"
"כן. או מי גוד."
"תגידי, היא מפגרת או מה? מה היא מנסה לעשות כאילו? מה היא חושבת לעצמה זאתי… מה, שכולם פה סתומים ורק היא חכמה?"
"לא יודעת, אבל די ברור לי שהוא נהנה מזה. וכאילו… כולם פה עדים לזה…"
"וניצן… מסכנה… תראי איך היא מרגישה בצד. מה היא אשמה?"
"אני אומרת לך לילי… אני הולכת להרוג אותה במכות."
"לא. סמדר. זה לא העסק שלנו בכלל."
"אבל… תסתכלי איך היא נמרחת עליו… כאילו… חראם על הילדה המסכנה, לא?"
"חראם. בטח חראם, אבל בכל זאת את לא יכולה להציל את כל העולם מליפול."
וככה נותר לנו רק להמשיך להסתכל על רוויטל נמרחת על ברכיו של גידי, לא אי שם באיזה חירבה נטושה בשדה, אלא ממש בלב אזור הבריכה על הדשא, ולעיניי כל המתרחצים ואילו שלא. מסכנה אור היקרה… ומסכנה ניצני.
___________________________________________________________