מהמגירה של אלה שיודעים הכל ושכחו איך זה לחלום

"אתה יודע שאנחנו לא יכולים להיות ביחד" , היא אמרה , צללי הירח מטילים צורות משונות על הפנים החיוורים , " אתה יודע נכון? ",מתחננת . מקצה השני של המיטה עם הגב אליה נשמע רחש , תמיד הוא היה השקט יותר. היא אוהבת את זה , מבט נוגה ומשפטי מבחנה . היא ממשיכה בולעת את הרוק וזה סימן לתחילת מונולוג , הוא כבר יודע , הוא היה מנשק אותה עכשיו אם היה יכול . " אני אעזוב מחר בבוקר , אצא מכאן וזהו ". בחושך נהיים אמיצים יותר היא חושבת .
" נהיה ידידים ואתה תמצא לך חברה חדשה , אתה תמיד מוצא . הן נדבקות אליך ", היא מגחכת, " אתה מסתכל עליהן בעיניים צרות מקשיב להן , בוחן אותן , אתה מבין אותן וזה כל מה שהן צריכות אתה יודע . היא תהיה בלונדינית גבוהה דומה לדוגמנית ההיא בשומר מסך שלך , ואנחנו נהיה ידידים". העיניים שלה נוצצות בחושך . אם הוא היה רואה את העיניים שלה אז , הוא בחיים לא היה נותן לה ללכת . " היא תהיה מלאת חיים , צוחקת הרבה , בוכה הרבה , ואתה תסתכל מהצד , תתפעל איך אפשרי להיות לרגע כל כך קל דעת , לבכות על חברה שלא החזירה הודעה וברגע השני להיות בוגר ומכיל . היא תסחב אותך לקניות ותשאל אותך על שתי חולצות שנראות אותו דבר איזה מהן יפה יותר ואתה תקשיב, אתה תמיד מקשיב גם אם אתה לא באמת מבין .
לא משנה מה היא תגיד, התמימות והטוהר שלה ישבו אותך וכשתהיה איתה תרגיש שהעולם באמת יכול להיות טוב יותר ." , היא מפסיקה את המונולוג לרגע כדי לקחת אוויר וכמו היא רוצה לשמור אותו אצלה היא מחבקת את הברכיים צמוד לחזה . " אנחנו נדבר מידי פעם , אתה ואני , אבוא לבקר , נשב כמו פעם נשחק כל הלילה במשחקי מחשב , נתמסטל ובשקט נסתכל אחד לשני בעיניים ונדע הכל" .
" פעם היא תתקשר אליי לשאול איזה מתנה לקנות לך כי היא לא מבינה בדברים האלה , היא תדגיש את המילה האחרונה כמו שהיא רוצה להדגיש את השוני ביני לבינה . היא תשתף אותי בסיפור עליך ותתייעץ . לפעמים שתיקח קצת זמן לעצמך היא תקנא לרגע בסוג הקשר שהיה לנו ותנסה להיות קצת אחרת , תמיד עם ביקורת עצמית ולא משנה כמה תגיד לה שהיא יפיפייה היא לא תאמין לך . אני גם אמצא משהו ואתה יודע הרי שאנחנו לא יכולים להיות ביחד…
אני אתחתן , זה יקרה , ולא אוכל לשמור איתך על קשר , שום קשר " , היא מחקה טון מאיים מגחכת וממשיכה , " אנחנו נגדל , כל אחד ימשיך הלאה . אני לא יכולה להבטיח לך שתישאר עם הבלונדינית . אבל לפעמיים כשאני אשב באיזה בית קפה ביום גשום ויעבור על מסמכים מהעבודה , ארים את הראש מידי פעם בתסכול ולרגע אני אדמיין ברחוב שראיתי אותך , אבל הרגע יחלוף ואני אשאר עם דקירה של געגוע ".
דממה . זה הסימן מאז ומתמיד לסיום המונולוג , נדמה שהיא שאפה את הכל האוויר מהחדר בדיבור ולא נשארו יותר מילים בעולם .
" אתה גם תרגיש דקירה של געגוע ? " היא שואלת ויודעת שרק העיניים שלו יענו לה את התשובה ולא המילים . אז היא קמה מהמיטה , הרצפה קפואה והרגליים שלה יחפות . מהחלון נכנסת רוח דוקרנית . היא היתה סוגרת את החלון אבל הריח חזק מידי , במקום זה היא פותחת אותו יותר ומביטה אל הירח , הוא מחזיר לה חיוך מתריס ומלגלג כמו בכל לילה והצללים שהוא מטיל על פניה החיוורים מוחשיים כמעט . היא מפנה לו את הגב ומגיעה לקצה השני של המיטה , הוא שוכב שם , היא מתכופפת אליו . הוא מסתכל לה בעיניים , הוא היה רוצה לגעת בה אבל היא רחוקה כל כך , או ככה לפחות היא רוצה לחשוב אבל העיניים שלו פעורות בהלם והוא רק בוהה נכחו . היא מסיטה את העיניים לידיים שידעו לנחם אותה פעם אבל הם חסרות שימוש עכשיו . הגוף שלו קשה ואפור , שטפי דם שחורים מנקדים את העור הדק והריח נהיה כמעט בלתי נסבל , אפילו לה .
היא מעבירה ליטוף על העיניים שלו והן נסגרות ברוך. " זמן לישון ", היא לוחשת , " אבל אתה יודע שאני שונאת לדבר פעמיים , היית צריך להקשיב לי בפעם הראשונה , ועכשיו אתה יודע שאנחנו לא יכולים להיות ביחד כי הירח רואה הכל " .