פרק 1- ההתחלה

-ליאת-

כבר בוקר? מה השעה? שיט!!!
מסתכלת על השעון וכבר 07:30. הייתי אמורה להיות בתחנה כבר בשש וחצי. ארבע שיחות שלא נענו מאיציק, מפקד היחידה.
איציק: איפה את? (06:47)
אני מחייגת מהר לאיציק "בוקר טוב פרינססה, איפה את?"
"איציק אני מצטערת! לא מבינה איך לא התעוררתי!"
"רבע שעה תהיי מוכנה, ליאור יאסוף אותך".
אני קופצת מהמיטה במהירות, לובשת את המדים ומתארגנת הכי מהר. לעולם לא קורה שאני מאחרת למשמרת, מזל שאיציק הוא מפקד מהאגדות אחרת הייתי אוכלת אותה בגדול.
אני רואה את ליאור מגיע עם הניידת ומסמנת לו עם היד. "בוקר טוב" אני ממלמלת בעייפות "אני אתך היום?"
"לא, אני מוריד אותך בתחנה. איציק רוצה אותך אתו".
שיט, כנראה שלא יצאתי בזול כמו שחשבתי.

אני נכנסת למשרד ורואה את איציק על המחשב "בוקר טוב, אני ממש מתנצלת על האיחור האפנתי"
"שבי" הוא מסמן לי עם היד לכיוון הכיסא שמולו ואני מתיישבת בחשש, הוא בטח רוצה להטיף לי, איחורים זה לא מקובל, אני יודעת. אוף נו, לא יכל להבליג? פעם ראשונה שאני מאחרת. או שנייה.
"את נשארת היום פה במשרד, אני צריך שמישהו יעשה סדר בבלגן שיש פה. תכניסי את כל התיקיות למגירות ואת מה שצריך תעבירי הלאה".
הוא קם מהכיסא לפני שאני מספיקה להגיב ופוסע לכיוון הדלת. לפני שהוא יוצא הוא מסתובב חזרה אלי "ליאת, זה האיחור האחרון שלך" מצביע עלי עם אצבע מורה ויוצא מהמשרד.
טוב, חייבת להודות שציפיתי ליותר גרוע, יום במשרד יכול להיות כמו יום חופש.
אחרי שהכנתי לי את הקפה של הבוקר, אני מתיישבת מול ערימת הניירות ומתחילה בעבודה.
אני מסתובבת במסדרונות של הקומה השנייה, מחפשת את קצין החקירות. נכנסת למשרד של קלי "היי, מי אחראי על רשימת השוטרים לשבוע הבא?" ומבלי להרים את העיניים היא מצביעה לי על הדלת ממול "רועי או אייל".
שבוע הבא יש שבוע 5+1, זה שבוע אימונים לקבוצת שוטרים שמורכבת אקראית משוטרים מכל היחידות.
אני מסתובבת למשרד ממול ודופקת על הדלת "כן?" אני שומעת את אייל ופותחת את הדלת. ברגע שהוא רואה אותי הוא מחייך חיוך רחב "כן, ליאת היפה? איך אפשר לעזור לך?"
אני מחייכת אליו חיוך חזרה ומושיטה לו את הרשימה "אלו השוטרים מהסיור שיוצאים שבוע הבא ל5+1"
"את יוצאת?"
"לא, כבר יש שניים מהיחידה שלי שיוצאים. שחר ועדי"
"אוקיי, חבל" הוא אומר ונשען אחורה על הכיסא.
"חבל?"
"כן, היה יכול להיות יותר מעניין אם היית יוצאת"
אני צוחקת צחוק קטן ומרימה לו גבה "אני בטוחה שתסתדר" עונה לו ויוצאת מהמשרד.
אייל הוא הקצין חקירות במרחב, קורא לי 'ליאת היפה', מפלרטט אבל אף פעם לא מתחיל איתי, תמיד עוזר לי כשאני צריכה עזרה. הוא לא יפה כל כך למראה, אבל יש לו חיוך נבוך ממיס, כמו של ילד ושיערו השחור והמלא מעוטר בשיערות לבנות, מה שנותן לו את הסקס-אפיל.

-אייל-

היא עוד תשגע אותי הילדה הזו, אני מחייך לעצמי ומרים את רשימת שוטרי הסיור. איך נתקעתי עם זה? רועי בכלל היה אמור להיות הקצין תורן לשבוע הבא, תורי היה אמור להיות רק בעוד שלושה שבועות, מצא זמן להיות חולה.
הפלאפון מצלצל לי בכיס ואני עונה בלי להסתכל על הצג " אייל, אני צריכה שתאסוף את אליה מהגן, אני תקועה בעבודה". לימור. אישתי.
"אין בעיה" אני עונה באדישות ומנתק את השיחה. מסתכל על השעון, 13:30, אני חייב לצאת.

"אבא!!" אני שומע את קולה הקטן והצווחני של הילדה הכי יפה בעולם, אליה שלי.
אני פורש את זרועותיי קדימה ומחכה לחיבוק שלה, מרים אותה אלי ונושק ללחייה.
"איך היה בגן?" אני שואל
"בסדר. למה אימא לא לקחה אותי?"
"אימא בעבודה. היום את איתי", היא מחייכת אליי חיוך רחב ומרוצה.

אני יושב בסלון מול הטלויזיה אחרי שאליה נרדמה, הפלאפון רוטט לי בכיס.
לימור: אני בדרך (21:53)
אני מתנשף בכבדות וזורק את הפלאפון לצד השני של הספה. אני כל כך עייף, מאוד מקווה שלא ניכנס לעוד ויכוח. לאחרונה כל מה שאנחנו עושים זה לריב, לפעמים אני מוצא את עצמי יושב במשרד ומחכה שהיא תרדם כדי לא לריב אתה כשאני חוזר.
אני שוכב על הספה ומרגיש כבד, עיניי נעצמות ואני נותן לגופי לנוח.
"אייל מותק, תתעורר", אני שומע את לימור ופוקח את עיני. היא רוכנת למולי על הספה ומלטפת את פניי בעדינות. אני מתמסר למגע ידה ומחייך.
"מה השעה?" אני שואל ומחפש את הפלאפון שלי בזמן שאני מתרומם לישיבה.
"כבר 23:00. הייתה לנו הזמנה גדולה היום בקייטרינג לאירוע של חרדים, המון בקשות יש להם וזה לקח זמן",
"הכל בסדר, בואי ניכנס למיטה, אני גמור",
"לך, אני אתקלח ואצטרף".
אני נכנס למיטה ושומע אל קול המים הזורמים מחדר המקלחת. התגעגעתי אליה ולגופה, למגע שלה. אחרי ההפלה שעברנו לפני חצי שנה היא לא חזרה לעצמה לחלוטין, היא מתחמקת ממני וממגעי, מוצאת כל סיבה כדי לסובב את גבה אלי בלילות. אולי גם היא נשארת בעבודה עד מאוחר כדי לא לריב איתי.

-ליאת-

אני פוקחת את עיני בקושי רב ומסתכלת על השעון. 10:17. אין לי כוח לקום. כמות האלכוהול ששתיתי אתמול שיתקה אותי לחלוטין ואני קמה עם האנגאובר רציני. אני מתיישבת על המיטה ורואה שעומרי עדיין ישן. הוא שוכב על הבטן ופלג גופו העליון חשוף. אני בוחנת את גופו השרירי ומלטפת לו את הכתפיים הרחבות. אלוהים, הוא יצירת מופת.
"אוהבת את מה שאת רואה?" הוא מחייך כמעט מתוך שינה, "קום" אני נותנת לו דחיפה קטנה, "יש לי משמרת עוד מעט",
"את עובדת היום?"
"כן"
"חבל, רציתי להעביר אתך את היום במיטה", ואני כמעט צוחקת כשהוא אומר את זה,
"ממתי אתה רוצה להעביר איתי ימים במיטה?" אני צוחקת בקול. הוא מתיישב ומושך אותי אליו לחיבוק, "אני אוהב להיות אתך במיטה",
"אין לי ספק", אני מחייכת וקמה למטבח להכין לי את הקפה של הבוקר. היום במיוחד אני צריכה אותו, אחרי הלילה של אתמול.
עומרי יוצא מהחדר כבר לבוש ומסודר. "אני זז", הוא מתקרב אלי ונושק לראשי, מזכיר לי כמה אני נמוכה לידו, ואני לא נמוכה.
אני מסובבת את ראשי לכיוונו כשהוא עומד בפתח הבית ומחייכת חיוך מאולץ. הראש מתפוצץ לי.
"לפחות תחייכי מהלב", הוא קורץ לי ומחייך את החיוך היפה שלו,
"זה הכי טוב שתקבל היום".

אחרי שהתרעננתי עם מקלחת טובה, אני מקבלת הודעה.
איציק: את בפגרה היום ומחר את יוצאת ל5+1 במקום עדי. תהיי בתחנה ב07:30 (12:41)
אני: קיבלתי. (12:41)
טוב אם אני בפגרה אז לפחות אלך לבקר את אריאל, אחי.
"כן, אחותי הקטנה שלא שומעים ממנה?" אחי עונה לי לטלפון. "אני בפגרה היום וחשבתי לבוא אליכם. אתם בבית?"
"כן בטח, תבואי. הילדים ישמחו לראות אותך. אילנית בדיוק מכינה ארוחת צהריים. תצטרפי אלינו".
"מעולה, אני בדרך".
אריאל גדול ממני בעשר שנים. הוא כמו אבא בשבילי. הוא זה שגידל אותי אחרי שאימא שלי נפטרה מסרטן השד לפני תשע שנים. אבא שלי לקח את זה מאוד קשה והתקשה מאוד להמשיך לגדל אותנו לבדו. אני הייתי רק בת עשר, ואחי היה כבר בן עשרים. הוא עבד מאוד קשה כדי לכלכל אותי ולתת לי את כל מה שאני צריכה. חמש שנים מאוחר יותר, אבא שלי נפטר גם הוא מדום לב. ככה אמרו הרופאים. אני מאמינה שהוא לא יכל יותר להתמודד עם חסרונה של אימי. הם הכירו חיים שלמים.
כשהוא נפטר, אחי כבר היה נשוי לאילנית והם גרים שני רחובות מבית הוריי, בו אני מתגוררת לבד עד היום. מאז כבר נולדו לו שני בנים, עמיחי ויהונתן, שהיום כבר בני ארבע ושלוש.

"שלום לך אורחת" אילנית פותחת לי את הדלת בחיוך רחב ואני מחבקת אותה חזק. באמת שהתגעגעתי אליהם. לא ראיתי אותם כבר מעל שבוע וזה חריג מאוד. אילנית היא בחורה מקסימה, ג'ינג'ית עם שיער ארוך ונמשים על האף, עיניים בהירות וחיוך שלא נגמר. הסתדרנו מהרגע הראשון שנפגשנו. היא כמעט בת גילו של אחי ומתאימה לו בול.

"איפה הגברים שלי??" אני שואלת בהתלהבות כשאני נכנסת לסלון ומיד הקטנים רצים אלי מהחדר ומחבקים אותי באהבה.
"בואי תגידי שלום" אני שומעת את אחי מהמרפסת ורואה אותו יושב ומעשן סיגריה. "חשבתי שסיימת עם ההרגל המגונה הזה"
"גם אני" הוא עונה לי בחיוך.
אני מתיישבת על הכיסא לידו. "מה קורה?" הוא שואל אותי במבט מסוקרן. "הכל טוב"
"חשבתי שאת עובדת היום"
"הייתי אמורה, בסוף לא"
"מה עם עומרי?". איך ידעתי שהוא ישאל. הנושא היחיד שלא בא לי לדבר עליו. "בסדר" אני עונה לו ביובש,
"נו מה יש לך? למה את לא מספרת לי יותר?"
"כי אתה כל הזמן שואל למה אני לא מביאה אותו לפגוש אותך וכל הזמן אני עונה לך שאין בינינו שום דבר רציני כך שאין צורך"
"את מתראה אתו הרבה, אני רק רוצה להכיר אותו"
"אריאל, תרד מזה" אני חותמת את השיחה וקמה לעזור לאילנית לערוך את השולחן.
***
השעון מצלצל ומעיר אותי. הגיע הזמן לקום. הזמן השנוא עלי ביותר מכל שעות היום.
אני מכינה לי את הקפה שלי ולוקחת אותו איתי לאוטו. כשאני מגיעה לתחנה אני לא רואה אף אחד ביומן ונזכרת שלא שאלתי את איציק איפה נפגשים. אני מסמסת לו.
אני: איפה מתכנסים? (07:25)
לאחר כמה דקות המתנה, הוא עונה לי.
איציק: בחדר 102 בקומת קרקע. (07:32)
כשאני נכנסת לחדר, אני מבחינה בשחר קורא לי מבין ההמולה. "היי בוקר טוב", אני אומרת בחיוך.
"חבר'ה, תתיישבו. תכף מתחיל השיעור" אני שומעת את אייל אומר בקול ועומד ליד הדלת. הוא מבחין בי, מחייך ומנופף לי לשלום. איזה חיוך יש לו. אני מנופפת חזרה ומחייכת. מה קורה לי? זה לא מישהו שבדרך כלל הייתי נמשכת אליו, אבל אתו אני מתבלבלת.
אולי זו העובדה שהוא מעולם לא התחיל איתי למרות שאני כן קולטת ממנו פלירטוטים, ואני יודעת מה הוא חושב עליי, הוא הרי קורא לי 'ליאת היפה'. מה יש בך אייל? מה עושה אותך כל כך מעניין?

-אייל-

אין לי סבלנות לכל השיעורים האלו. והשוטרים מתנהגים כמו ילדים בכיתה א', בכל רגע אני צריך להעיר למישהו שיפסיק לדבר וייתן למדריכים להעביר את השיעור בשקט.
והנה היא. הילדה היפה הזו. חייב להודות שזה שימח אותי כשאיציק הודיע לי שהיא יוצאת לשבוע הזה. שבוע שלם לראות אותה יום יום זה תענוג לעיניים. אני יושב בפינת החדר, במקום שבו אוכל להסתכל על כולם, ואני רואה אותה יושבת בשורה הראשונה ליד שחר. אני לא רוצה להיות בולט אבל אני לא יכול להסיר ממנה את העיניים. השיער שלה כמעט שחור, חלק וארוך, אסוף בקוקו מתוח, מה שמאפשר לקלוט כל פרט בפניה היפות. העיניים שלה כהות, גדולות ובורקות, ושפתיה ורודות ובשרניות, וכל זה מתקבל כמו תמונה יפה על צבע עורה הבהיר. אי אפשר להתעלם ממנה.
היא לא מביטה בי כלל, מרוכזת בשיעור כאילו יש לה מבחן על החומר. "נצא להפסקה של עשר דקות", המדריך קוטע את מחשבותיי ומסתכל עלי לאישור ואני מהנהן.
אני נעמד ליד הדלת כשכל החבר'ה יוצאים ונכנסים, ופתאום שומע אותה מאחוריי. "היי" היא אומרת לי, "שלום ליאת היפה"
"מה קורה?"
"מנסה להעביר את השבוע, את יודעת", אני מסנן בין שיניי ומתאמץ לא לבחון אותה בגסות.
"עכשיו כשאני פה בסוף, אני מקווה שהשבוע יעבור לך בכיף", היא מחייכת לי חיוך פלרטטני ואני רק מתגרה להמשיך אבל עוצר את עצמי. אני בוחן את חיוכה, והשפתיים שלה קוראות לנשיקה. משתוקקות לזה. קדימה אייל, תפסיק עם השטויות, מה קורה לך? אני מתנהג כמו נער בן 16!
"יאללה נגמרה ההפסקה, כנסי לכיתה" אני מחווה לה בתנועת ראש ונכנס אחריה. אני מתיישב באותו מקום כשפתאום היא מתיישבת בכיסא לידי. אני מביט בה במבט שואל. "מעדיפה להיות קרובה לדלת אם זה ישעמם אותי" היא אומרת בחיוך.
לעזאזל. אני לוקח נשימה עמוקה ומסתכל קדימה על המדריך, העיקר לא עליה.
מהלך השיעור עובר בשקט ואני לא מצליח להתרכז בשום דבר. "אתה נראה משועמם", היא לוחשת לי. "כן, די משועמם",
"אני מתה לקפה. אתה רוצה לבוא איתי לקפיטריה להביא?"
"את לא יכולה לצאת מהשיעור"
"אני יכולה הכל" היא מחייכת אלי. "רק מביאה קפה וחוזרת". היא מסתכלת עלי ומחכה לאישור שלי. "לכי נו" לבסוף אני מאשר לה.
אני שם לב שעברו כבר מעל עשר דקות והיא לא חזרה. איפה היא? אני שולח הודעה לאיציק.
אני: תסמס לי את המספר של ליאת (14:02)
מיד הוא מסמס חזרה ואני מביט במספר. יש לי את המספר שלה. מה אני עושה? טוב, אם היא לא תחזור בחמש הדקות הקרובות, אני אשלח לה הודעה שתחזור. היא לא יכולה להיעלם מהשיעור, זה חובה.
אני: זה אייל. איפה את? תחזרי (14:05)
אני לא מחזיק מעמד.
ליאת: כבר התגעגעת? (14:05)
איך נפלתי לפינה הזו. היא מפלרטטת איתי ולי אין מושג מה לעשות.
אני: מאוד. תחזרי. (14:07)
מה יכול להיות? אלו רק פלירטוטים. וחוץ מזה, אני בטוח שיש לה שורת מחזרים אחריה כך שזקן כמוני בטח לא מעניין אותה.
כעבור דקה היא נכנסת חזרה עם שתי כוסות קפה, מתיישבת לידי ומושיטה לי אחת מהכוסות, "הקפה הבא עליך".
המדריך מסיים, אני קם ועומד מול הכיתה, "יאללה חבר'ה, מחר בשעה 07:30 אתם מתייצבים בפארק ליד האנדרטה על בגדי ספורט. להתראות",
אני חייב לצאת מפה לפני שאתחיל לדבר שטויות.
אני יוצא משם ומתקדם לכיוון המעליות בלי לחפש אותה בעיניי, עולה למשרד וסוגר אחריי את הדלת.
אני חייב להתאפס על עצמי. מה עובר עלי??? היא ילדה. חייב להתעלם ממנה. חייב.
***
אני פותח את דלת הבית ונכנס בשקט. הבית חשוך ושקט. השעה כבר 22:00 ולימור ואליה כבר ישנות. הראש שלי כבד אחרי הבירות ששתיתי עם אלי בבר. אני יודע שאני אמור להיכנס למיטה אבל לא יכול. כשהיא מסובבת את גבה אלי, אני מרגיש אשם ואני לא יכול לסבול יותר את תחושת האשמה. איבדנו את התינוק שלנו בגללי והיא נוטרת לי טינה על כך. אני מרגיש צמרמורת בגופי מהזיכרון שלא מפסיק לבעבע. איבדתי שליטה על המכונית ופגעתי בחומה. אני מודה לאלוהים שאליה לא הייתה איתנו באותו הלילה. זו אשמתי. זו אשמתי שהיא שונאת אותי.
"אייל?" קולה קוטע את מחשבותיי. היא עומדת שם עם תחתונים שחורים וגופייה דקה שלא מכסה הרבה. שכחתי כמה אני אוהב אותה. "חיכיתי לך" היא מתקרבת אלי ואני פשוט עומד ומביט בה. התגעגעתי אליה.
היא נצמדת אלי ומלטפת את זרועי, "בוא למיטה" ומובילה אותי אחריה לחדר השינה. אני לא מצליח להגיד לה כמה אני זקוק לה. אני לא מצליח לבקש ממנה סליחה.
היא נשכבת במיטה על גבה ומסמנת לי לבוא אליה. בלי לדבר אני שוכב לידה במיטה ומרגיש את לבי צונח. היא מסתכלת עלי ומבינה. היא יודעת שכואב לי. היא מכירה אותי טוב יותר מכל אדם. היא אוספת את ראשי אל חיקה, בדיוק ברגע שאני מאבד שליטה ופורק בבכי את כל הכאב מעליי. כאב שאגרתי במשך חצי שנה, כאב שלא שחררתי מעולם, על התינוק שאיבדנו, על האשמה שמכלה אותי, על הנישואים ועל כל מה שלא יכולתי לעשות.