אל מול הים

הצעקה מפי צוררת, כואבת, שבורה בקול רציף. אני צועקת אל הים ומקבלת בתגובה את הרוח, את קולה השורק שמנסה להדוף את הגלים, מנסה לרחם בצעקה חזרה ולהתעלות מעל הכאב שלי. בגוף חשוף כמו אותו היום בו קפאתי למוות, הרוח נוגעת בי כמוהו, מקפיאה. הגלים נעים לכיווני, מנסים מפעם לפעם ללטף את רגלי במין קריאה שאצטרף אליהם, לוחשים שעולם המערבולות יותר טוב מעולם החיים. נפטון קורא לי אני יכולה להרגיש את מלך הים כואב את כאבי, אוסף דמעות של בתולות שבאות לבכות לו ויוצר אוקיינוסים חדשים, מרעיד אדמות, מקים מצולות. רוצה שאגיע גם אני אליהן, כמו אותן בתולות ששמעו בקולו הרחמן. הרוח מתנגדת אומרת שאחזור לחיי היבשה. אני צונחת על החול הנעים, מתכסה בו ונרדמת בצעקה נוספת שנשמעת בקול חלל ריק כמעט כמוני.