שני זרים ואוטובוס

אני לא זוכרת מתי ראיתי אותו בפעם הראשונה. אני לא זוכרת מה חשבתי עליו. אני רק זוכרת שלאט לאט, זה קרה. מה קרה- אני לא ממש יכולה להסביר. כל דבר שהוא אמר סקרן אותי יותר להכיר אותו. יכול להיות שהוא בעצם בן אדם ממש נורא. אני בכלל לא אמורה לחשוב עליו. אבל עכשיו הוא לא פה, עכשיו זה סופי.
תמיד ידעתי שאני לעולם לא אכיר אותו, הוא לעולם לא יענה לי על כל השאלות שרציתי לשאול. מי אתה? מה אתה חושב? אתה באמת כזה בן אדם כמו שאתה מראה לכולם, או שמבפנים אתה אחר? מה דעתך על המדינה, על העולם, על הכל?
אז אני ממשיכה לשתוק ולתאר לעצמי מה הוא היה אומר.
ומעבר לפלסטיק המלוכלך של תחנת האוטובוס, המכוסה כולו בכתובות של אהבה ושנאה, הוא קם מהספסל ועולה על האוטובוס.
אני הולכת ומתיישבת על הספסל במקומו.
לידי אני רואה כרטיס אוטובוס ירוק על המדרכה.
פתאום האוטובוס הנוסע נעצר והוא יורד ממנו בריצה. הוא מתקרב אליי ואני מושיטה לו את הכרטיס. "תודה" הוא אומר לי בחיוך. הלב שלי דופק במהירות ואני ממלמלת משהו לא ברור.
הוא מסתובב ורץ בחזרה אל האוטובוס.
ואז הוא נוסע.
—
אני מתיישב בספסל האחורי באוטובוס ומחכה שיתחיל לסוע. זאת עומדת להיות נסיעה ארוכה. אני עומד להכניס את הכרטיס לכיס כשאני שם לב שכבר יש שם כרטיס אחר. אני הופך את שניהם ומסתכל על התמונות שמודפסות בצד השני. על אחד מהם מופיעה התמונה שלי, ועל השני- תמונה שלה.
אני מסתכל מחוץ לחלון, היא עדיין יושבת בתחנה. פתאום האוטובוס מתחיל לסוע. אני ממשיך להסתכל עליה עד שהאוטובוס עובר את הפינה.
זהו. אני לא אראה אותה יותר לעולם… בערך. אני מחייך לעצמי ושם את הכרטיס שלה בתוך הארנק שלי. אני נשען על החלון הקר ונרדם.