הסברים

את… את היית במחלקה פסיכאיטרית, עם המשוגעים שקשורים למיטות, שמתהלכים במחלקות ומדברים לדמויות דמיוניות, אלו עם הטירוף בעיניהם\", שואל מישהו והם נועצים בי מבטים נדהמים, מתקשים להאמין. הרי אין לי זנב או קרניים איזה שהוא סימן שיעיד על אפילו ניצוץ של שיגעון, שהייתי במקום הזה ,שהשיגעון נמצא בכל מקום. \"חולי נפש\", אני מתקנת במהירות. יש שתיקה. \"כן, הייתי כמה חודשיים הרי לא רק הגוף צריך מעט מנוחה רוגע וריפוי אלא גם הנפש, לא רק הגוף לפעמיים קורס, מאותת שהכוח נגמר אלא גם הנפש\", אני ממשיכה ושוב שתיקה. עיניהם משדרות שהם אינים מאמינים לי. \"את כלל לא נראית\", אומרת אחרת. \"ואיך הם נראים מי שהם מאושפז?\" אני שואלת למרות שאני יודעת את התשובה הרי ניהלתי עם לא מעט אנשים את השיחה הזו, אך אני רוצה לשמוע מהם את התשובה. את יודעת… טירוף בעיניים,
אנשים שלא יכולים לתפקד סגורים במחלקות כל חייהם\", עונה לי אחר. \"יש כאלו, אך לא כולם יש גם אחרים כמוני שניסו להתאבד מאלף אחת סיבות, לכן הם צריכים ממש כמוני רגע לעצור משגרת החיים המטורפת, להירגע מעט לאגור כוחות, לכן הם מאושפזים\". אני מסבירה להם באטיות כמו ילדים קטנים. \"אז המקום הזה לא כזה נורא…?\" שואלת מישהי \"תלוי למי כמו בכל דברים אך לי המקום עשה טוב נתן לי פסק זמן מהכל בשביל להתחזק לאגור כוחות לחיים שמחוץ למחלקה\" אני עונה.
\"ואם אפשר בקשה קטנה,\" אני ממשיכה \"אני מבקשת אם לא תקראו לאדם חולה נפש כקללה, או תאחלו למישהו להתאבד גם אם זה בצחוק אתם לא יודעים מה זה עושה לו, ובעיקר לא לשפוט או להגיד למישהו עם דיכאון שזה אפשר להתגבר על העצב, שמה כל כך קשה לצאת מהמיטה , כי זה לא קשור דיכאון זה מה שהוא יותר קשה ומורכב\". הם מהנהנים