מה קרה?

הייתי חולה כשזה קרה. לא ידעתי, לא אמרו לי, לא חשבו אפילו לומר לי. אני שכבתי בבית חולים, מחוסרת הכרה, ואף אחד לא חשב, לגלות לי מה קרה. כאשר התעוררתי, הסתכלו עליי בבהלה, כי לא רצו לגלות לי, את הדבר הנורא שקרה. אוליי מישהו מת? חשבתי לעצמי. אני אוכל להתגבר, אני לא חלשה כמו שכולם חושבים. אוליי אני חולה, אבל זה לא אומר כלום. דבר כלשהו קרה, וזה מה שחשוב. ואז הגיע יום, שאמא נכנסה לחדר. מבט של צער נפל עלייה, כי אוליי היא תספר את החסר. ואז פתחה את פייה, וחשכו עייני. כי היא אמרה את הדבר, שממנו חששו עליי. מחר זה יקרה היא אמרה, אי אפשר למנוע. אז אוליי כדאי, שנפרד לפני השעה לנוע. מחר אני עוזבת, לא לעיר ולא לכפר. מחר נאמר שלום, ונלך אל עבר החלום.