פרק 12 "כמו שעון מתקתק"

קולות. אנשים מדברים. צועקים. כל קול מנסה להתעלות על האחר. תחושת פחד סמיכה ולוהטת. העיניים שלו לא נפתחות. ידיו כואבות. ראשו מתפוצץ. מישהו נוגע בו. יד רכה ומלטפת, כאילו כל מה שקורה הוא לא אלא חלום רע. ואולי זה נכון. אולי כל הרע הזה הוא לא אלא חלום רע, ובעוד כמה דקות הוא יתעורר ויגלה שהכל בסדר, שלא הייתה מלחמה. שלא היו הרוגים.
אבל הקולות ממשיכים לצעוק. לא. הם זועקים. זועקים לעזרה. מתחננים לאדם שיבוא ויציל אותם.
העיניים שלו נפתחות סוף סוף, והוא רואה עצמו מוקף בלהבות. חומות אש אדומות. אנשים נשרפים. בתים ועצים מתמוטטים. צרחות מלאות כאב ופחד ועוד משהו. ייאוש.
הוא מתרוממם על רגליו שכאבן לא מורגש וסורק את סביבתו. צלליות כהות נחות לרגליו. גופות. הן נשרפות לאיטן באש המכלה. מתבוססות בדמן שלהן. הלהבות מקיפות אותו. אין לאן לברוח.
צללית נוספת נכנסת לטווח ראייתו. היא עומדת. אף רמז לזהותה לא נראה חוץ משני חודים קטנים בראשה. מוחו אומר לו לברוח, אבל הסקרנות גוברת על ההיגיון. הדמות מסתובבת, ולמרות החושך והאש הוא מצליח לראות את חיוכה. חיוך מנחם. מרגיע. חיוך עדין שהופך בין רגע למטורף. כל גופו צורח לו לברוח, והפעם הוא מקשיב לו. הוא רץ. בורח מפני מה שלא תהיה הצללית ההיא. הוא לא יודע כמה זמן הוא רץ, אך בסופו של דבר הוא נופל. הדבר האחרון שהוא זוכר הוא יד בהירה מתקרבת אליו מהאוויר.
***
המכה המטלטלת החזירה את אלייז'ה להכרה באחת. עיניו לא הפסיקו להתרוצץ בחוריהן, מחפשות באימה את היד המושטת מחלומו.
"אלייז'ה. תירגע. עכשיו." עוד מכה. ראייתו החלה להצטלל והוא ראה את פניה המודאגות של קאיה מעליו. "מה עובר עליך?" הוא ניער את ראשו בעוצמה כה רבה שקאיה חשבה שעוד רגע יתלש מעל כתפיו. בעיניו עמדו דמעות וכל גופו רעד מסיבה שלא נראתה לעין. "חלמת משהו. על מה חלמת?" הוא לא ענה, רק המשיך לטלטל את ראשו כאילו חייו תלויים בכך.
"הוא בהלם, תעזבי אותו." היא שמעה את מורגן מאחוריה. הוא חייך כשהסתובבה אליו, והיא עדיין לא הצליחה להבין את זה. "תאמיני לי, אני דיי בטוח שאני יודע על מה הוא חלם. הוא יהיה בסדר, תשאלי את קארה, גם לה זה קרה. בטח גם את תחלמי משהו דומה בעתיד הקרוב." היא לא הבינה למה הוא מתכוון. היא תחלום על מה?
"קארה?" שאלה בחוסר הבנה. "מה היא קשורה?" לידה היא ראתה את אלייז'ה פוער עיניים באימה למראה מורגן מאחוריה.
מורגן המשיך לחייך, לא שם לב למבט מלא האימה שתלה בו אלייז'ה. או שהוא התעלם. "תשאלי אותה." ואז הוא הלך. "אני הולך לבדוק מה שלום טיילור," אמר כשהתרחק לכיוון המכתש שהשאירה הפצצה שטיילור הפעילה – בערך – יום קודם לכן.
קאיה מצידה, הלכה לחפש את קארה, היא רצתה לדעת דברים. אחר כך, חשבה לעצמה, היא תיקח את מורגן לשיחה ארוכה על מה שכן הבינה.
היא מצאה אותה בקרחת הקטנה ששימשה כאזור הלינה שלהם בלילה הקודם, היא דיברה עם טרנס. הוא דיבר עם תנועות ידיים מרובות והיא שמחה לדעת שידו החלימה ושהוא מסוגל כבר להזיז אותה כך. "אנחנו צריכות לדבר." היא תפסה בידה של קארה ומשכה אותה לעמידה.
"מ- מה? עזבי אותי!" היא שחררה את עצמה מאחיזתה וייצבה את עצמה מהקימה התפאומית. "מה עובר עליך?" היא לא זכרה את קאיה כל כך אגרסיבית.
קאיה הביטה בה בהרהור. "אני לא יודעת. סליחה," אמרה בחיוך מתנצל. "אבל אני באמת צריכה לדבר איתך." מבטה שוב הפך ממוקד והיא הגניבה מבט לעבר טרנס, שמבטו קיפץ מאחת לשניה. "לא אכפת לך, נכון?" הוא הניד את ראשו. "יופי." היא תפסה שוב בידה של קארה והוליכה אותה אחריה לעבר קבוצת עצים קטנה וצפופה, שהחושך בה היה כמעט מוחלט בשל האור המעומם גם ככה של השמש והצל מחופת העצים מעליהן, לפחות החום היה יותר נסבל.
כשהגיעו, קארה שוב ניערה את עצמה מלפיתתה. היא שפשפה את פרקי ידה הכואבים והביטה בה בחוסר סבלנות. "מה כל כך חשוב שהיית צריכה לגרור אותי הנה?" שאלה בכעס.
"היו לך לאחרונה חלומות מוזרים?" קאיה ניגשה ישר לעניין, היא לא אהבה הקדמות מסורבלות.
"מי סיפר לך?" קארה שאלה בהפתעה. היא לא זכרה שסיפרה לאף אחד מהם על חלומה המוזר מאותו לילה שנטשה אותם על חוף הים. זעם פתאומי גאה בה כשנזכרה בזה, אך היא ריסנה אותו וחזרה להביט בה. מסתבר שהשפילה את מבטה.
"מורגן, הוא חשב שאלייז'ה חלם משהו ואמר לי לשאול אותך בקשר לזה."
מי סיפר לו? "אני לא יודעת על מה את מדברת." עיניים ננעצו בשלה. "בהחלט חלמתי על משהו מוזר לפני כמה זמן, אבל מעולם לא סיפרתי על זה למורגן אותו למישהו מכם."
שמחה הבזיקה על פניה של קאיה, אך נעלמה כמעט מיד. היא ידעה שרוב הסיכויים שקארה לא תספר לה על חלומה, אין לה סיבה לשמוח כרגע, אבל תמיד טוב לנסות. "את יכולה לספר לי על מה חלמת?" שאלה בתקווה.
"ממש לא. אני עדיין לא בוטחת בך מספיק כדי לדבר איתך על דברים כאלה." קארה שילבה את ידיה, כאילו כדי להדגיש את דבריה, אבל קאיה ראתה שזה משהו אחר. היא לא רוצה לדבר על זה, לא איתה ולא עם אף אחד אחר, אפילו לא עם עצמה. מה שזה לא היה שהיא חלמה עליו, זה זיעזע אותה כל כך עד שהגיעה לרמה של הכחשה מוחלטת.
היא החליטה לנסות דרך אחרת. "אתה יכולה לפחות לומר לי איך הרגשת בזמן החלום ואחרי שהתעוררת?"
דממה מתוחה השתררה בניהן כשקארה חשבה על שאלתה, וקאיה החלה לפחד שמא לעולם לא תענה לה כשאמרה, "זה הרגיש מאוד מציאותי, יותר בכיוון של… מבט אל העבר מאשר חלום." היא סלסלה קבוצת שיער כחולה בידה. "ואחרי שהתעוררתי…" המשיכה בהרהור, "זה היה כמו הלם כזה. פחדתי שאני עדיין נמצאת באותו מקום מהחלום ושאני עומדת למות כל רגע." היא השתתקה בפתאומיות וכיסתה את פיה בידה. כנראה שהמילים יצאו ממנה בלי שחשבה. "אבל עכשיו אני בקושי זוכרת מה היה שם, אז זה כנראה באמת היה סתם חלום."
אבל קאיה ממש לא חשבה שזה היה סתם חלום. והיא רצתה לדעת איך מורגן ידע על זה אם קארה מעולם לא סיפרה לא. היא ידעה שהוא מסתיר משהו, עכשיו בוודאות, היא רק לא ידעה מה.
***
"אלייז'ה," מורגן רכן לידו. "על מה חלמת?" שאל בשקט וראה את העווית הקטנה בפניו כששמע אותו. בהתחלה הוא לא ענה, עיניו עדיין היו פעורות בבעתה גם כעשר דקות אחרי הסטירה של קאיה. "אל תדאג, אני לא אספר אם לא תרצה." הוא השתדל ככל יכולתו לשמור על קול יציב, למרות הכאב שהחל להרגיש בראשו. 'לא עכשיו,' התחנן בפני עצמו. 'בכל זמן אחר, רק לא עכשיו.'
לפתע עיניו של אלייז'ה ננעצו בו ואימה טהורה השתקפה מהן, פיו החל להיפתח בכוונה לצרוח אך מורגן הידק עליו את כף ידו מתוך אינסטיקנט. "בבקשה אל תצרח." קולו לא עלה על לחישה. אלייז'ה הנהן, אך מורגן עדיין חשש להרים את ידו ורק רופף קצת את הלחיצה. במשך כמה דקות הוא חיכה וראה את שרירי פניו נרפים ואת החלחלה בעיניו מתעמעמת. "עכשיו אתה יכול לספר לי?" אלייז'ה הנהן ומורגן הסיר את ידו מפיו, עדיין קצת חושש.
"אני בקושי זוכר פרטים," מלמל בשקט. "אבל היתה אש בכל מקום, והרבה אנשים מתים. היה שם עוד משהו. מישהו, ראיתי רק את הצללית שלו, והוא ניסה לרצוח אותי, אבל הצלחתי לברוח. מי שזה לא היה, הצללית שלו היתה ממש דומה לך." קולו רעד יותר ויותר עם כל מילה נוספת שאמר. "ואז התעוררתי, אני מניח," סיים, ומורגן כמעט ויכל לשמוע את הלמות ליבו.
מורגן הנהן בשלווה, כדרכו תמיד, אך באחורי ראשו הוא הרגיש את הכאב הולך ומתעצם ולא ידע עוד כמה זמן יצליח להסתיר אותו מפני אלייז'ה. "אם אתה צריך עזרה אתה תמיד יכול לפנות אלי, באמת, ואני אעשה כמיטב יכולתי." הוא פרש על פניו את החיוך הכי עליז שלו והתרומם. "עכשיו, אם תסלח לי, אני לא רואה שמישהו כאן מנסה להשיג אוכל, ואתה לא אפשרות טובה כרגע, אז אני אלך בעצמי." הוא מתח את ידיו והעווה את פניו כשסכין כאב חדרה לראשו. "החלמה מהירה על החול." נופף לו בחיוך מאולץ והסתלק.
כשהיה בטוח שיצא מטווח ראייתו של אלייז'ה – מהאחרים לא דאג – הוא הרשה לעצמו לפתוח בריצה. הכאב בראשו כבר היה בלתי נסבל, כמו אלף סכינים שחודרות לתוכו בו זמנית, בדיוק כמו בלילה ההוא לפני כמה ימים. הוא שם לב שבשתי הפעמים שזה קרה הוא נמצא בסביבת אלייז'ה. 'הצללית שלו היתה ממש דומה לך', מילותיו של אלייז'ה מצאו את דרכן לתוך מוחו. מה הוא עשה בתוך החלום של אלייז'ה? ולמה לכל הרוחות בכל פעם שהוא רק מתקרב אליו הכאב הנורא הזה חוזר?
וברגע שחזר לחשוב על ראשו הדואב הוא קלט שכבר לא עמד. הוא היה שרוע על הקרקע והרגיש קור מאבן בגבו. השמיים נפרשו מעליו, שחורים כמו המוות וחסרי כל כוכב או ירח, והוא בהה בהם קפוא. משהו קר נזל על לחיו ולרגע הוא חשב שהיה דם, אך כשהדבר הגיע לשפתיו הוא היה חסר כל טעם. הוא ניסה לעצום את עיניו, למנוע מעצמו לחזות במראה השמיים השלווים כל כך בניגוד אליו, אך הן היו תקועות. גופו היה משותק. מחשבה איומה שהכל נגמר עלתה לראשו, אבל הוא לא רצה שזה יגמר. זה לא יכל להיגמר. הם עדיין לא השלימו את המשימה. אסור להם למות עד שישלימו את המשימה הארורה הזאת שהוא אפילו לא ידע מהי. העולם השחיר מול עיניו הנעצמות, והדבר האחרון שזכר היה תקתוק בלתי פוסק באחורי ראשו, כמו שעון עצר שבעוד רגע יתריע שנגמר הזמן.