מצוד הנבלים: פרק 44- סוף דבר (פרק אחרון בהחלט!)
כאשר המלך מבקש ממך לבוא ולשוחח איתו בפרטיות אתה יודע שזה לא יכול להיות דבר שימצא חן בעיניך, בעיקר כשהבעת פניו משדרת דאגה וחוסר ברירה שכזאת, ובעיקר כשאתה הבן שלו, הנסיך.
"משהו קרה?" כריס שאל את אביו. "זאת אומרת, משהו שלא כל הממלכה יודעת?"
"אם זה קשור לכך שאני חוזרת לצינוק, אין לך מה להזכיר, אני יודעת." איב הוסיפה לומר עם אנחה שקטה בקולה.
כריס הסתכל עליה בעיניים גדולות. הוא רצה לומר לה משהו, דבר שיעודד אותה מהידיעה שהחנינה הזמנית שלה נגמרה, אבל הוא לא מצא את המילים. הוא ראה בעיניה שהייתה עצובה. זה עשה גם אותו עצוב.
"כן, זה בקשר לזה." ארתור אישר. "רק יש… שינוי בתוכנית."
כריס ואיב, שניהם התפלאו. כריס בחן את אביו, ראה שהוא מתקשה לומר את הדברים. "איזה שינוי?" שאל.
"בן," הוא תפס בכתפיו חזק, והסתכל עליו בעיניו הגדולות הכהות. "החיים שלך יקרים מדי כדי שתבזבז אותם על ריבים נגדי. ניסיתי לעזור לך, באמת שניסיתי, אבל נראה שמה שאני מנסה לעשות לא מצליח. אני לא רוצה שתיזכר בתקופה הזאת ושתיזכר בי כמשהו רע. אני רוצה שתהיה שמח."
"אז…" כריס היסס לומר את מה שהבין ממנו, למרות שעדיין לא בדיוק הבין, בכל זאת. הוא רצה להאמין שמה שחשב היה נכון, אבל… הוא די התקשה להאמין שזה באמת יהיה משהו שיצא ממנו.
"נבטל את החיפושים אחרי כלתך לעתיד. אני מבין שכבר מצאת אחת." הוא הפנה את מבטו אל איב, זו כיווצה את עיניה בבלבול.
"אתה מדבר עליי?" היא שאלה, לא מאמינה. כריס בא והתקרב אליה, תפס בשתי ידיה. ארתור הנהן קלות בהסכמה.
"מה את אומרת?" כריס חייך אליה, ועד כמה שמתוק היה החיוך הזה, המחשבה החרידה אותה.
"אני לא רוצה להתחתן." היא הדגישה. פני שניהם נפלו בפליאה. "זאת אומרת, אני… אני אוהבת אותך, באמת, אבל מוקדם מדי בשבילי להינשא."
כריס חייך שנית לכיוונה. לא חייבים עכשיו." הוא אמר. "גם לא מחר. מתי שאת תרצי, יש לי את כל חיי בשבילך."
"לנו לא." ארתור העיר.
"אבא!" כריס גער בו.
"אני רק אומר, מלך בלי מלכה…"
"הא, מלכה," איב האדימה מרוב בושה. "אני? ברצינות?" היא לא האמינה. "הבת של הפיה הרעה, זו שניסתה להרוג אותך." היא פנתה אל המלך.
"אני רואה איך את מסתכלת על הבן שלי," הוא אמר. "מה שווה המלוכה אם אין אפשרות לחלוק אותה עם מישהו שאתה באמת אוהב?"
"מלוכה… זה נשמע כל כך לא בסדר." איב נאנחה.
"אני מניח שהמונח 'לא בסדר' הפך ל-בסדר עם הזמן." ארתור התקדם לקראתה. הוא הגיש אליה את ידו. "אני מוכן להתחיל דף חדש. הזאב הזה צדק, הייתי רע, חשבתי רק על טובת חלק מהנתינים שלי."
"אבא…"
"אני כן רואה את זה עכשיו." הוא אמר, העלה חיוך קטן. "עדיף מאוחר מאשר אף פעם."
איב הרימה אליו את מבטה, היא הסתכלה על פניו שפתאום הזכירו לה את האחד שאהבה, לפתע הם נראו טובים ומלאי חמלה. זה היה מוזר, אלו היו פניו של האחד אותו רצתה להרוג לא מזמן. ואיכשהו… היא ראתה זיק של אור בעיניו, שאמר לה שהוא לא משקר. המלך ארתור… המלך ארתור אף פעם לא משקר. היא ידעה זאת היטב.
היא לקחה את ידו, לחצה עליה היטב, הפגינה את כוחה. חיוך התגבש על שפתיה כשראתה שהוא מופתע מעוצמתה. ידו של כריס נחה על זרועה, היא הסתובבה לקראתו וקיבלה את מגע שפתיו הרכות על שפתיה שלה, והנה שוב הגיע חיוך נוסף אליה, הפעם מסיבה שונה.
זמן מה לאחר מכן, רוז התעופפה בחדרי המלוכה עד שמצאה את אימה. היא הייתה בחדר היועצים, חיכתה לחדשות החמות, הטובות בתקווה.
"אמא! אמא!" רוז קראה אליה בחיוך. היא נחתה על רגליה לצידה, על יד השולחן מולו ישבה.
"מה?" הפיה הכחולה שאלה. היא נעמדה על רגליה, שולי שמלתה הכחולה נגעו ברצפה, כנפיה התנועעו באוויר. "מה קרה?"
"טוב," רוז התמתחה, חיוכה התמידי היה דבוק על פניה. "הזאב מת, הידד! מתברר שהוא די גסס כי הבת של כיפה אדומה, אן, ירתה בו ברגל ופצעה אותו, אבל הוא שיסף את הגרון שלו והרג את עצמו כנראה כדי שלא יתפסו אותו בכלל. המלך הסכים לנסיך לקחת את ידה של הפיה הרעה ההיא שהייתה בצינוק וניסתה להרוג אותו, אבל הם לא מתחתנים עדיין, זה כנראה ייקח זמן. אממ… הלוויה של הבן של מרלין תהיה בערב. אנחנו הולכות, נכון?"
הפיה הכחולה השתתקה, היא לא ידעה בדיוק איך להגיב לכל החדשות שניתנו לה. היא הסתכלה על בתה, זו נראתה זוהרת כבדרך כלל, גם כשדיברה והסבירה לה את הדברים הייתה נראית מעט מנותקת, חיה בעולמה המתוק. אבל, כן, היא הכירה את הבת שלה היטב, היא ידעה שהדרך שלה להתמודד עם משבר היא בעזרת השמחה.
"זה… הולך להיות קשה." היא אמרה לעצמה, נאנחה. היא לא הייתה מרוצה כמעט מכל דבר ששמעה, אבל… להתנגד לא יסייע לה בשום מידה. כיועצת טובה עליה לקבל את החלטות המלך. "כן, רוז," היא פנתה אליה, נזכרת בנושא ההלוויה. "אנחנו נלך."
"אני אוהבת אותך, אמא." היא חיבקה אותה וגיחכה.
הפיה הכחולה הופתעה מהמחווה, אך מהר מאוד התעשתה וחיבקה אותו חזרה. "גם אני אוהבת אותך, יקירה."
הכל היה טוב, נכון? סוף טוב, חיים באושר ועושר. אין צרות, נכון לעכשיו. אבל תמיד יהיו, והנה שאלה- מה הדרך הכי טובה להבטיח שאלו שיהיו, בקושי יקרו?
המלך ידע.
הוא וקוסמו יצאו בשעת לילה מאוחרת לחלקה מבודדת ביער, רחוקה מהארמון. ארתור החזיק בידו את עושת הצרות שלפני שנה מצא. הוא הסתיר אותה בתוך כפתו, סוגר עליה מהעולם שמא איכשהו חלק מהילתה תזלוג אל האדמה ותתערבל באוויר, ואז וודאי שיתחוללו עוד ועוד צרות. בתור המלך, הוא לא רצה שזה יקרה. הוא היה חייב להבטיח שעוד דבר כמו הנבואה הראשונה לא ייתרחש.
"בסדר, כאן." הוא אמר כשנעצר בקרחת יער קטנה. מרלין לצידו.
"אתה בטוח בזה, הוד מעלתך?" שאל אותו.
"אתה יודע שכן." ארתור השיב. "תפתח את השער."
"לזרוק את הצרות אל אנשים אחרים?"
"לא, לא, תמצא מקום בלי קסם." הוא ביקש ממנו, פתח את כף ידו וחזה בטבעת הזהב מעוטרת אבן הספיר הכחולה הבוהקת שהחזיק. "שם תהיה סתם עוד תכשיט יפהפה."
מרלין הנהן. עם ידו הוא פער שער כחלחל מתערבל בקרקע. ארתור החזיק בטבעת היטב, הרגיש כאילו אם לא יעשה זאת תברח. הוא הרים את ידו, ואז השליך אותה אל המרכז. זו נשאבה ונעלמה כאילו לא הייתה, ואחריה השער נסגר.
"טבעת הקללה…" הוא נזכר בכינויה. "היא לא תטריד אותנו יותר."
תגובות (2)
אני לגמרי מבין אותך. סיום זה דבר קשה.
אבל דווקא יצא לך סביר. זאת אומרת צפוי מאוד, והכל מאוד האפילי אבר אפטר, אבל אני מניח שזה מה שצריך להיות…
אני חשבתי שתסיימי דווקא עם אנג'י, כי הפרק הראשון התחיל ממנה. אבל משום מה בחרת לסיים דווקא עם ארתור. שגם אחרי ה"חמלה" לכאורה שהוא הפגין, אני עדיין לא סובל אותו.
כל הקטע עם הזאב שהרג את עצמו היה לגמרי מוזר. כשכתבת בפרק הקודם שהוא שיסף את גרונו הייתי בטוח שהוא הרג את ארתור. רק שהמשכתי לקרוא את הפרק הבנתי שזה לא ממש הגיוני. היה עוזר עם היית כותבת אולי 'שיסף את גרונו שלו'. כי זה היה נראה ממש הגיוני(או שפשוט קיוויתי לזה) שזה מה שקורה.
מה שאהבתי, זה שיש עדיין הרבה דברים לא סגורים, שמשאירים את הסיפור אם סוף פתוח(אופציה להמשך/פאנפיק^^).
אני מניח שמגיע לך גם מזל טוב!!! על הסיום של הספר הזה.
זזתי לקרוא את עיר של גיבורים, ואת האפילוג(אם כבר העלת אותו).
המממ אפשר לומר שזה אמור להיות הפילי אבר אפטר, כי בכל זאת אגדות.
המממ אוקיי, אזכור לתקן את זה כשיהיה לי כוח לחזור לזה (באמת שנעלם לי החשק כל כך.. זה כזה מבאס..)
חחח כן, אני מניחה שיש דברים פתוחים שאפשר לחשוב עליהם, אולי זה גם מה שיפה ^.^
תודה רבה! :)