21 צעדים.
מבטינו מצטלבים, אתה מסיט את עיניך מתוך אינסטינקט ולאחר כמאית השנייה חוזר להביט בי במבט הזה שלך שחודר לי לתוך העצמות. הנשימות שלנו נעשות כבדות, הזמן עוצר מלכת, עיניך חוקרות כל תו בפניי, דואגות, אני מלחכת את שפתיי במבוכה אך לא מסוגלת להוריד את מבטי.
לא הייתי זקוקה לנוכחותך לידי יותר מעכשיו, והנה איכשהו אנחנו מרוחקים יותר מתמיד…
למה?
אתה טוען שאני משגעת אותך, פורטת על מיתרי העצבים, שאנחנו לא משתלבים יפה אלא כמו יצירה לא אחידה ומזופתת. אני לא שותקת לך, אני מצדי זורקת לך שאתה מתיימר להיות האדם הכי צודק עלי אדמות ובזה נגמר הסיפור.
עשרים ואחת צעדים אחורה לכל צד וכך נוצר מרחק, דווקא כשאני הכי צריכה אותך בעולם, את הליטוף, החום , את המבט האוהב בעיניים…ולעזאזל אף פעם לא אהבתי שרטוטים ישרים וסימטריים אז מה הבעיה ביצירה היפיפה שלנו?! לא צפויה ומתוחכמת.
אתה הולך להתיישב ליד דין ואני מלווה אותך במבטי.
אנחנו נמצאים בספרייה ולכן אני מונעת מן הדמעות להגיח כי אחריהן כתמיד יבואו יפחות קולניות…
וכאלו אנחנו מתקשרים רק בעזרת המחשבה- אתה מביט בי שנייה לפני שאתה פותח את הספר, ואתה שם לב לנקודה מזערית החשוכה בעיניי, ללב שפועם בכאב בחזי, כי רק אתה יכול להשים לב לדברים הללו אצלי, ורק לך מספיק אכפת בשביל לזרוק את האגו בצד ולאסוף אותי בזרועותיך.
אתה פוסע לקראתי,
עשרים ואחת צעדים.
הסכר נפרץ ואני מתפרקת בזרועותיך,
מעולם לא הייתי זקוקה לך יותר מעכשיו.
תגובות (0)