בזמן שחיכיתי לליאת- פרק ה

החלום

השפתיים שלנו נפגשות מלאות בתשוקה ובגעגועים, וידו האחת של איתמר מוצאת את עצמה מטיילת לי על החזה. אני חמה כל כך…רטובה כל כך…שאין לי כמעט שליטה. יותר מדי זמן נמשך הנתק בינינו הפעם. כל אחד מאיתנו התבצר בתוך העמדה שלו, ולא היה מוכן לזוז סנטימטר אחד אפילו. והתוצאה מגיעה עכשיו בדמות חרמנות היתר הזאת! אלא, שלתוך התמונה הזאת מופיעה פתאום ממקום בכלל לא צפוי, מישהי עם יופי אקזוטי שמסתכלת אליי מהצד פגועה, ולוחשת לי: "בוגדת. זה מה שאת! בוגדת!"
"מה את רוצה ממני? אה?…לך יש בעל. לפי מה שאני ראיתי בכלל לא רע לך איתו בלי עין הרע…"
אני מנסה להדוף את העיניים המסתכלות שלה הצידה, ומתמסרת כל-כולי לאיתמר. כף היד שלי מזדחלת לה ישר למקום שה"חבילה" שלו נמצאת. אני מרגישה איך הוא מתרגש לכבודי ומזדקר לו שם. איתמר מתנשם בכבדות ולוחש לי באוזן: "אין לך מושג סמדי, כמה חלמתי עלייך. כמה חשבתי עלייך." אני מחייכת אליו, והלשון שלי מרגישה את תוך פיו בעונג גדל והולך. הלהט הזה גורם לפטמות שלי לגדול ולהתקשות, והזיעה ניגרת משנינו חרף המזגן שעובד. אור חרוב מסירה את הבנדנה מראשה, עוטפת את שני הגופים המתחככים שלנו, ורוקדת במעגל מסביבנו. "בוגדת שלי, בוגדת שלי… את עוד תראי, את עוד תראי…" אני שוב מנסה להתעלם ממנה, אבל זה גדול ממני. חזק ממני. פתאום השיער של איתמר הופך להיות שיערה של אור. הכתפיים הרחבות שלו מצטמקות, ונעשות לפי גזרתה שלה. איתמר מנשק אותי בלהט, אבל אני מתחילה להדוף אותו ממני. זה הופך למשהו מגעיל. "די…די, נו… איתמ… איתמר תפסיק כבר! די. תפסיק. עזוב אותי, נו…"
"מה קרה לך פתאום?…תגידי, התחרפנת לגמרי?"
"די, אל תהיה כזה. אני מצטערת. נו, זה לא בכוונה."
"אז איך את מסבירה את זה? מה אני בכלל אמור לחשוב, אה?…" אני מתנערת ממנו לגמרי, ומסדרת חזרה את החולצה עליי. כשאני מנסה להתרומם מעל המיטה שלו, הוא אוחז בי בכוח. "חכי רגע. אז מה נהייה? מה יהיה איתנו בכל זאת?"
"לא יודעת כלום. תאמין לי…אני פשוט מבולבלת. נראה לי זה היה קצת מוקדם לנו…" הוא שותק עצבני לאללה. דופק עם האגרוף שלו על כיסוי המיטה איזה שלוש פעמים, ומקלל מלא.
"רק שתדעי, אני לא אחכה לך עוד הרבה. ההזדמנויות דופקות לי על הדלת כל יום, ודי נמאס לי לדחות אותן. הסיבה שעד עכשיו החזקתי מעמד זה כי אני באמת אוהב אותך. לא היה סיכוי אחרת. שתדעי."
ואני יודעת. מה זה יודעת…אבל לא אשמתי שאלמנט חדש לגמרי פרץ לתוך הסיפור שלנו. פרץ בסערה ופשוט לא עוזב. להיפך. כל רגע שעובר, אור חרוב מחלחלת לתוך הנשמה שלי יותר ויותר. אני נעמדת ומלטפת את הראש של איתמר הכועס והמאוכזב. כשאני רוצה לתת לו נשיקת-סליחה על הלחי, הוא מסובב את הפנים. "יאללה לכי כבר. יותר טוב שתשאירי אותי לבד עכשיו, אחרת זה יהפוך ממש מגעיל!"
אני עושה כמה צעדים לכיוון הדלת, ופתאום נשמע רעש של חבר'ה שבורחים משם בבהלה. אני מצליחה לראות חלק מהם כשהם רצים למטה במדרגות, בצחוקים היסטריים. "יופי…אתם ממש בוגרים…יא חבורת מפגרים משועממים וקנאים שכמוכם."
"אוי איתמר…אני ממש בדילמה אהובי החרמן."
ואילו אחד הנערים עונה לזה שחיקה את קולי: "די כבר. שברת לי את הלב וזה כואב. כואב. כואב…" וברקע הצחוקים אינם פוסקים. בשבילי זה כבר באמת יותר מדי להיום. ליאת המתוקה, שיודעת טוב מאוד להיות כאן בשבילי ברגעים כאלה, פוגשת אותי ומלטפת לי את הראש בחיוך הזדהות מקסים. אני רואה מצוין כמה היא מתה לחלוב ממני אינפורמציה טרייה, אבל מכירה טוב מאוד את מצבי הרגיש כרגע. אנחנו נפרדות לשלום, ואני הולכת סוף-סוף הביתה.

השמיים כחולים. ענני-נוצה ממלאים אותם באין-סוף של חלל רחב וחופשי. אני פוסעת לי להנאתי ומרגישה את עשבי הבר נרמסים להם מתחת לרגליי היחפות. ריח של אביב דומיננטי ממלא את נחיריי. ריח של התחלות חדשות ומבטיחות. נהדר! המון זמן לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי. מלא פרפרים לבנים וצהובים עפים מסביבי. הם נראים ממש כמו להקה. אני מתמקדת משום-מה בפרפר צהוב אחד מסוים, ורודפת אחריו בקלילות רבה. כפות הרגליים שלי מנתרות על עשבי-הבר הירוקים והנעימים למגע, ואני גומעת מרחקים רבים מבלי להתעייף, ומבלי להביט אחורה בחשש. הפרפר מתעופף משיח לשיח, מחמציץ לחמציץ. חונה לכמה רגעים על עלה כזה או אחר, לפעמים הוא ממשיך לנופף בכנפיו תוך עמידה על העלה, ולפעמים הוא מקפל אותן וניצב בלי תנועה. גם כשהוא אינו בתנועה, ממשיכים פרפרים רבים מהלהקה שלו להתעופף מסביבי. אני בכלל לא מתבלבלת בזהות של הפרפר "שלי", למרות הדמיון הרב בניהם, אני לגמרי יודעת היכן הוא נמצא בכל רגע ורגע. בשלב מסוים, כשהפרפר בתנועה מתמדת, אני מזהה קול נשי מאוד מוכר לי. גוון הקול הזה מתקתק ומזמין, והוא לוחש אליי ממרחק-מה "סמדר…סמדר…" אני מאיצה את הניתורים אחר הפרפר ואחר הקול,ושוב הוא נשמע "סמדר…סמדר…"
"מה את רוצה ממני?" אני לוחשת לה חזרה.
"את חברתך אני מבקשת לי. אני רוצה שנהיה יחד כל הזמן!"
"אבל איפה את בכלל? אני שומעת, אבל לא רואה אותך!"
"אל תשאלי שאלות. תמשיכי לנוע בעקבות הפרפר, ובסוף תראי אותי." אני ממשיכה ומגבירה את המהירות. הפרפר לא עושה לי הנחות. להיפך. מרגע לרגע המרדף אחריו כבר נטול תענוגות! אני מתחילה להרגיש כאבים עזים בקרסול השמאלי, וכל תנועה שלו מכבידה עליי מאוד. הפרפר חולף במהירות מבעד לגשרים ובתוך מנהרות, ואני בעקבותיו, כאילו שהייתי פרפר צהוב ממין נקבה בעצמי. "סמדר…" היא שוב לוחשת אליי בקולה הארוטי המרייר. "הנני." אני עונה לה, והקרסול מאיים למוטט אותי סופית.
"הנה אני! תסתכלי מעבר לגבעה מזרחה לך. רואה?" אני מאמצת את העיניים אבל לא רואה אותה.
"מצטערת. תצטרכי לזוז קצת שאני אזהה אותך". פתאום אני מזהה תנועה בולטת מזרחה לי. אור היפה, מתנדנדת על מקומה מחייכת מרחוק. "רואה? רואה אותי עכשיו?" אני מהנהנת בראשי ויודעת שהיא רואה. "סמדר. בואי קחי ממני משהו. יש לי משהו חשוב מאוד לתת לך! בואי תתקרבי!" אני מתחילה ללכת בכיוון הקול, והפרפר נעלם. המדריך הצמוד שהיה לי עד עכשיו, סיים את תפקידו. עכשיו זו אני וכוח-הרצון שלי בלבד. דמותה של אור הולכת וגדלה למולי. אני מדדה על רגל אחת, אבל מאוד נחושה בדעתי להגיע עד אליה. ניחוח הבשם הנפלא שלה הולך ועוטף את העמק הירוק, ולידו, ניחוח האביב על כל פריחותיו ולבלוביו, מתגמד ונעלם. אני ממש מסוממת מריחה קרבה והולכת אליה. החיוך שלה גדול, והאצבעות שלה עושות לי תנועות מזמינות לגעת בה. פתאום, שני רגעים לפני שהמגע בה יתאפשר, אני נעצרת. "קחי את היד שלי!" היא לוחשת לי לחישה ארוטית מצמררת. אבל אני לא מסוגלת. קיר בלתי נראה מפריד בנינו. אני לא רואה שום-דבר שחוצץ בין הגוף שלי לגוף שלה, ובכל זאת, כשכף-היד שלי מושטת בכל כוחי לגעת באצבעות ידה, היא פשוט מאוד נבלמת. "נו, סמדר מותק. געי בי כבר. געי בי!"
"לא יכולה. אני לא מבינה מה זה…" אני ממלמלת לה כשהיא מגחכת.
"לא יכולה או לא רוצה? אה?"
"אני רוצה. בטח שאני רוצה."
"נו.אז…?" היא כבר לא לוחשת לי יותר. גוון הקול שלה מתחיל להשתנות. אני עושה מאמץ-על וכמעט מתאבדת עליה. המכה היבשה שהגוף שלי חוטף, מפילה אותי ארצה בחבטה. "חשדתי בזה מההתחלה."
"די. אל תגידי את זה בבקשה. אור. זה לא פייר."
"נו. אז בבקשה תעשי קצת מאמץ. אם את באמת רוצה אותי. אם הלב שלך מדבר אמת, אז אני רוצה לראות את זה בעיניים שלי." מבלי לענות, ממקום יושבי על העשב, אני שוב מתרוממת ועושה מאמץ לגעת באור. לשווא. ה"קיר" הבלתי נראה בנינו, ניצב שם חזק ממני. הוא בולם אותי בכל כוחו שוב ושוב.
אני פורצת בבכי של תסכול גדול, בכי שיוצא מתוך תוכי כחוויה מתקנת. בעודי נמצאת בשלב הרחמים- העצמיים האלה, אני מרגישה איך גופי מוצף פתאום במגע ידיים מלאות אהבה ודאגה ומסירות, ואני פוסקת מהבכי ועוצמת עיניים. האצבעות הרבות שלה מטיילות להן בתוך הגוף שלי, ממש מתחת לעור. הן עושות לי נעים לכל אורך גופי, ומחזקות לי את הנשמה הפצועה. בעוד העיניים עצומות, נוגעות השפתיים שלה בשפתיי, והיא מנשקת אותי בלהט חסר-שובה. אני רוצה להשיב לה אהבה, אבל בדיוק אז היא מחליטה להפסיק את זה. "את עוד לא בשלה לאהבה הזאת. חכי עם זה. אל תלחצי. כשזה יבוא זה יבוא."
"רגע, אור. חכי. אל תלכי ממני שוב." אני מנסה שוב לגעת בה לשווא. להקת הפרפרים הצהובים חולפת אותי פתאום במהירות, והנה, אור הופכת גם היא להיות פרפר צהוב. והלהקה הצהובה מתעופפת לה משם בעקבות אותו פרפר שהיה לפני רגע, דמות אחרת לגמרי. "אור…חכי…אור…" אני זועקת אליה שבורה לגמרי. מתוסכלת, אני מנסה לדדות על הקרסול הכואב בעקבות הלהקה שנעלמת בין הגבעות אי-שם.

הכרית שלי רטובה לגמרי. שוב, צריך לומר.
אלומת האור שנדלק פתאום בחדרי, מסנוורת אותי נואשות. כמו משהו דוקר שננעץ פתאום פנימה לתוך העין, וגורם לי ישר למצמץ. דלת החדר שלי נותרת חצי פתוחה, כשאימא מתיישבת על המיטה שלי, לצידי. "ממתי הילדה הגדולה שלי מפחדת מחושך?" אני מנסה להתגבר על האור החזק בעיניים, ולענות לה. "אני לא מבינה על מה את מדברת. מי מפחד?"
"אור…אור…את אומרת מתוך שינה. ולא בפעם הראשונה." ידה מלטפת לי את הראש. אחרי כמה רגעים שאינני עונה, היא קמה בדרכה לצאת. "להשאיר לך את הדלת קצת פתוחה?"
"מ…לא. אני בסדר אימא. סתם חלום."