סטיגמטה- פרק 1 (איזשהו רעיון)

ההורים שלי לא בכו כאשר התקשרו להודיע להם שאחיו של אבי ואשתו מתו כי ביתם קרס עליהם. זו סיבה מוזרה לעזוב את העולם הזה, לא? המקום שאמור להיות לך כמגן מפני הקור, החום, אימתני הטבע, הרוע שבחוץ, הוא פשוט קורס עלייך לילה אחד, ככה פתאום, בלי הודעה מוקדמת.
אני זוכרת שגיליתי על הבשורה בעצמי, מרמזים שהעבירו בניהם בזמן שדיברו. הם לא רצו לספר לי על כך עד שיעבור כמה זמן בו יוכלו הם בעצמם לעכל את מה שקרה. ליבי נצבט כשסוף כל סוף שמעתי את המילים: "הם מתו."
לא הייתי עצובה בגללם, רק עליהם. כי, טוב, אבא שלי ואח שלו לא היו ממש קרובים. אני בקושי זוכרת איך הוא ואשתו נראו, בקושי קראתי להם "דודים שלי", כי לרוב שכחתי שהם קיימים. עצוב ומרושע לחשוב על זה, נכון? אבל זו הייתה האמת. לא ידעתי למה בקושי דיברנו איתם, זה לא יותר מדי שינה לי, אני לא אדם שממהר להתחבר עם אחרים.
"ליזי," אימי תפסה אותי בעמדתי, יושבת על המדרגות שלצד דלת הכניסה, מקשיבה להם בחטף. לא עניין אותה שהקשבתי, הרי כנראה הייתי צריכה לדעת בכל מקרה, עניין אותה להודיע לי משהו אחר. "רוצה לבוא איתנו לאנשהו?" היא שאלה אותי.
"לאן?" הסתכלתי עליה ממקומי. שוב התעסקתי עם ציפורניי הכסוסות.
"למשטרה." היא אמרה.
"מה יש לחפש במשטרה?" הסטתי את שיערותיי הכהות אל מאחורי אוזני. חשפתי את פניי למרות שבכלל רציתי להסתיר אותן.
ראיתי איך אמא לוקחת נשימה עמוקה. "מסתבר שלדוד הנרי ודודה ג'ואן היה ילד אומנה." הבנתי לאן היא חותרת. "אנחנו הסכמנו לקחת אותו אלינו."
"ילד אומנה?" ליבי קפץ בחשש. "את יודעת שהם שרוטים, נכון?"
"אליזבת!" היא גערה בי בכעס.
"זה נכון." לא התעניינתי בדעתה.
"הוא צריך את העזרה שלנו, אז ניתן לו אותה." היא הסבירה את הצד שלה.
"או," הסתכלתי על ציפורן היד ההרוסה שלי. "שאתם מרגישים שלא עשיתם מספיק כשהיו בחיים אז אתם צריכים לעשות משהו אחרי זה כדי להרגיש טוב עם עצמכם."
"את לא רוצה לבוא, אל תבואי." היא חזרה על צעדיה והתרחקה ממני. נראה שנעלבה. זה באמת היה מעליב, אבל צדקתי, אני יודעת שצדקתי. הרי אם היינו משפחה טובה כל כך הייתי יודעת שיש להם ילד אומנה, כי היינו שומרים על קשר טוב, ואולי גם אז הייתי שמחה שהוא היה בא, אבל עכשיו, עכשיו אני מרגישה שהגיע הרגע שלי לקבל אליי אח קטן ומציק עם בעיות נפשיות מבית אבא ולנסות להסתדר איתו למרות שאנשים זה ממש לא הקטע שלי. הידד… איזה כיף.
"אני באה, אני באה," הסקרנות גברה על חוסר המוטיבציה שלי לקבל את המצב החדש ואני נכנסתי לסלון, שם בינתיים הוריי התכוננו לצאת, לבשו כל אחד את מעילו, אמא סידרה את שיערה בדרכה לחדר האמבטיה כדי גם לראות מה היא עושה, ואבא, שתמיד נראה צנום כזה עם האפודות שכל כך אהב ללבוש, לקח מקערת השולחן את מפתחות הרכב שלנו שצלצלו במגען בחרס הצבוע.
אני הייתי לבושה מכף רגל ועד ראש, אפילו את המגפיים שלי לא חלצתי כי פשוט לא היה לי כוח. זה היה יום שישי, סוף שבוע קר, כנראה הולך להיות מרתק כשנגיע לתחנה.
"קדימה." אימי הייתה הראשונה לצאת מהדלת, ואנחנו הלכנו אחריה. נכנסתי למושב האחורי של הרכב, אבא נהג ואמא ישבה לצידו. עוד לפני שיצאו לדרך הם דיברו על דברים שלא בדיוק שמעתי מה היו. לא בדיוק היה לי אכפת, הם בדרך כלל מדברים על דברים שנוגעים אליי או שמעניינים אותי.
הנסיעה לקחה כרבע שעה, ובכל הזמן בו התחברתי לאוזניות שלי ושמעתי שירים מעודדים, העברתי בראשי את הסיטואציות שעלולות לקרות עם ילד האומנה החדש שלנו. אני גרועה עם ילדים, אני לא מתה עליהם, והגרסה המבוגרת שלהם גם לא כל כך יפה. הבטחתי לעצמי, ככבוד לדודים שלי שבקושי הכרתי, שאשתדל לגרום לו להרגיש בנוח, אבל לא אשקר לו, כמובן, כמו שרוב המבוגרים עושים, מספרים סיפורי כזב על כל מיני נושאים עד שכשהוא מתבגר הוא מתחיל לפקפק במה נכון ומה לא. אני אומר לו את האמת ואלמד אותו להתמודד איתה.
כמה טוב להיות אחות גדולה, אפילו אם אני בכלל הצעירה מבין שלושה.
העננים כיסו את השמיים והסתירו את אור השמש. היה יום עדיין, אך זה בקושי נראה ככה.
שלושתנו נכנסנו לתחנה, אני עדיין הקשבתי באוזניה אחת למוזיקה שלי, השנייה נתלתה על צווארי. זה העביר לי את הזמן עד שנגיע לעיקר.
הופתעתי מכמות האנשים שהייתה שם, די גדולה. אבי ניגש לשוטרת שעמדה בדלפק. הם שוחחו כדקה, ואז היא סימנה לו לכיוון מסוים. הסתכלתי כמוהו, כמו אמא שלי, והבחנתי בספסל ההמתנה עליו ישבה אישה מבוגרת שעישנה בסתר, בחור צעיר חיוור עם מבט מרוחק בעיניים ותסרוקת נוראית, וחבר כנופיה מלא קעקועים ששילב ידיים ורק חיכה שמשהו יקרה כדי שיוכל להתפרץ. לא בדיוק הבנתי.
"זה הוא, ג'פרי, שם באמצע." שמעתי את השוטרת החביבה אומרת.
שם באמצע היה הבחור בעל המראה השדוני המתמסכן. אבל הוא לא היה ילד. התסרוקת השחורה שלו דמתה לקסדה, עיניו נראו כאילו בא מהמזרח אבל היה אפשר לראות שזה רק היה נראה כך, והן היו שחורות כהות כשבהו ברצפה, שפתיו היו דקות משורבבות בטבעיות, לסתותיו מרובעות. הוא לבש ג'ינס כחול, ז'קט בד עבה ומעליו מעיל שחור שהסתיר את כפות ידיו, רק האצבעות הארוכות הלבנות שלו בצבצו מיציאת השרוולים. ישיבתו הייתה קפואה, כאילו לא שם לב לשום דבר, גם לא למפחיד הזה שישב יותר מדי צמוד אליו עד שהיה יכול להאשים את המסכן שהוא מנסה לגעת בו או משהו.
אני קיוויתי כל כך שבנוסף לכל קטע האומנה אין לו בעיה כלשהי שרק תסבך אותי יותר.
"הם אמרו שזה ילד." לחשתי אל אבא שלי. הוא השתיק אותי מיד.
"ג'פרי?" אימי הייתה האמיצה מבנינו לגשת אליו. בהתחלה חשבתי שהוא חירש כי לא הגיב לה, אבל זמן התגובה שלו סתם היה ארוך מהרגיל. הוא הרים אליה את מבטו באיטיות, הסתכל עליה, כאילו בהה.
"כן." הוא אישר, קולו היה שקט עד שיכולתי להבחין שענה רק לה כי שפתיו זזו, והאמת, בכלל לא הייתי בטוחה שזה מה שאמר.
"אני קלודין סאמר. אני גיסתם של הנרי וג'ואן." היא הציגה את עצמה, השתדלה לחייך כדי לעורר חיבה.
"גברת ג'ואן." הוא חייך כשאמרה את שמה. "אני מצטער." הוא הרחיק את מבטו ממנה והסיט אותו הצידה, מסיבה מסוימת, כאילו בכלל דיברו על משהו אחר.
"מצטער על מה?" אימי שבה להיות בטוחה בעצמה ששאלה אותו משהו כזה. הוא לא השיב. "אה, אתה- אתה תהיה איתנו עכשיו, זה בסדר?"
שמתי לב איך כיסה עוד יותר את ידיו. "אוקיי." הוא השיב.
אמא שלי הגישה לו את ידה, הוא הפתיע אותי שנאחז בה די במהירות, בשונה מכל שאר הפעמים הקודמות. היא הובילה אותו יחד איתה החוצה, אבי ואני נשארנו שם.
"בואי." הוא התעשת וסימן לי להגיע איתו. אני פשוט הלכתי אחריו. נכנסנו חזרה למכונית, ג'פרי הזה ישב לידי. הוא בהה בנוף מבעד לחלון, לא הסתכל עלי או על אף אחד מאיתנו בכלל. הוא שקע בעולמו, כמו שאני נוהגת לשקוע בשלי, אבל אצלו נראה כאילו זה היה העולם היחיד שקיים. אני יודעת מה ההבדל. הוא היה מוזר, הוא גרם לי לחשוד.
אני לא יודעת בקשר למה, אני לא יודעת למה, אבל הוא גרם לי להרגיש פחות טוב מלפני כן.