בזמן שחיכיתי לליאת- פרק ד

רפי דנן 24/11/2016 707 צפיות אין תגובות

יד אחת יותר מדי

כשידי בתוך כף-ידה הקטנה והעדינה, מובילה אותי ניצן החוצה אל מרפסת הגן שם אכן מצפה לי הפתעה! חבוקים כמו זוג אוהבים שרק עכשיו החלו לצאת יחד, עומדים גידי ואור חרוב, ההורים של ניצן. בעצם, אם לדייק אז גידי הוא זה השעון מאחור, מחבק את מתניה של אשתו וזוכה ממנה לנשיקה מאוד נועזת. הם לא ממש ערים לעובדה שהילדה הקטנה שלהם עומדת לידם, חשופה לרגע מאוד אינטימי של שניהם, ועוד בלוויית נערה שהם שניהם די זרים לה בינתיים. רגע אחד, לפני שידה השנייה של ניצן תנער את ידו של אביה, כדי לקבל ממנו קצת תשומת-לב, אני מבחינה איך הלשונות שלהם לוקחות חלק מאוד פעיל בנשיקה מלאת הלהט. ברגע שהם מבחינים בנו הכול משתנה מייד, לפחות בכל הנוגע לאור. היא מתנהגת כאילו נתפסה בכלכלתה וכאילו שיש לה סיבה להרגיש אשמה. המבוכה הרבה, הנגלית באופן התנערות זרועותיה מפניו וסילוק ידיו ממנה, לא משאירים הרבה מקום לפרשנויות. משום-מה יש לי הרגשה חזקה שהיא בעיקר מתביישת ממני, ולא ממש נבהלת מזה שהבת הקטנטונת שלה רואה את מעשה האהבה הזה. "היי סמדר, לא שמתי-לב ש…אה, תכירי. גדעון. בעלי."
"אה…אז את סמדר המהוללת…הבנות שלי לא מפסיקות לשבח אותך." הוא מחייך אליי בשיא הטבעיות. בניגוד גמור לאור, לא נראה לי בכלל שהפריע לו שהייתי עדה לנשיקה הצרפתית שלהם. ידו מושטת אליי ואני משיבה לו את ידי ללחיצה. בחור די יפה, גדעון הזה. נראה לי די גבוה, גוף לא רע בכלל. הבלורית השחורה והחלקה שלו רחוקה מלהראות סימני מפרצים. מה שאומר שהוא לא מאלה שמקריחים בגיל מוקדם. משהו בתווי-הפנים של ניצן בולט מייד כשמסתכלים עליו. אבל השחצנות שלו מרתיעה אותי.
"מה, באמת? מה הן בדיוק אמרו עליי?"
"תלוי מי משתיהן. כל אחת היללה אותך על דברים אחרים." בזמן שאני בוחנת את תגובתה הנבוכה, של זו שהריח שלה מרטיט כל נים בעור שלי, קופצת ניצן על אבא שלה. הוא מצידו מניף אותה בשתי ידיים ענקיות לגובה. "אני מאוד מקווה שתעבדי גם מחר ומחרתיים, השינוי שהיא עברה איתך זה משהו לא מהעולם הזה. פשוט חוללת קסמים!" כך יורה אור לעברי, והחיוך שלה חודר ועוטף את כל הגוף הקטן שלי בתחושת צמרמורת מדהימה. שוב נדמה לי שאני מאדימה עכשיו יותר משאדום יכול להיות אדום.
"וואי, את מה-זה עושה לי טוב…איזה כייף לשמוע…אני מתה."
"סמדר, אם…סמדר. אם… את תעבדי גם מחר בגן?" היא מסתכלת עליי במבט ממזרי כזה וכאילו מתחנן. וכל זאת מתוך זרועותיו של אבא שלה. "כן, ניצני. אני אחכה לך בבוקר בגן כשתבואי עם אימא, טוב?"
"יש." היא צוהלת. גידי מוריד אותה בינתיים למטה, ועושה לי רושם שהידיים שלו לא מפסיקות לחפש תעסוקה. כאילו בהגנב, הוא שולח עוד פעם יד אל מתניה של אור לאחוז בה שם, והתגובה שלה מראה על חוסר-נחת משווע. "או.קי, פשוש קטן. הגיע הזמן ללכת הביתה. איפה התיק שלך?" בתגובה, לוקחת הילדה את ידה של אור ומושכת אותה אחריה אל מקום הימצאו של התיק. אני נשארת לעמוד קצת נבוכה, לבדי עם גידי. "אז…מה, את ילדת הקיבוץ? נולדת כאן?"
"כן. קוראים לזה בת-משק! ככה אפשר להמשיך להגיד את זה גם כשאני אהיה בת שישים וארבע וחצי."
(הוא מחייך חיוך גדול)"אז מה שאת אומרת בעצם, ותקני אותי אם אני טועה! זה, שאת כבר לא ילדה."
(גם החיוך שלי מתפשט לו, על-אף הניסיון הכושל שלי להפגין אליו קרירות)"הייתי רוצה לחשוב ככה. זה די מגניב מבחינתי לראות את ימי הילדות שלי נעלמים באופק. ו…החיים בתור בוגרת די cool כאילו, מלא התנסויות, מלא בגירויים כאלה…" פתאום אני קולטת שהעייפות של סוף היום, משפיעה על הדיבור שלי וגורמת ללשון להיות קצת יותר מדי משוחררת מהרצוי. אולי הוא מצליח לקרוא את המחשבות שלי, כי ברגע שאני משתתקת גם הוא לא פוצה את פיו. אנחנו מסתכלים זה אל זו בשניות הראשונות ואני מחייכת ממש בעצבנות גוברת. גידי לעומת זאת נהנה מכל רגע וממש מתמוגג תוך-כדי החיוך שלו. בדיוק ברגע שאני רוצה להכריז על זה שאני מוכרחה לזוז, קורים שני דברים שלמזלי הגדול קורים ממש בו זמנית. בשנייה שאחת מהידיים שלו מחליטה לזוז אל עבר הפנים שלי, נשמעות שתי הכוסיות ממש מאחוריי. "אם. אם…אם. אבא, אני רוצה על הכתפיים שלך. אני רוצה לשיר רוץ בן-סוסי, רוץ ודהר…"
"תן לי את המפתחות בינתיים. אני אגש להתניע." אור לוקחת ממנו את צרור המפתחות, כשניצן כבר מזמן יושבת לו על הכתפיים, ואנחנו נפרדים בחיבה. כשאני מסתכלת על אור מקרוב, אני חושבת על זה שגידי הזה הוא כנראה בן-זונה עם מזל שאפילו לא מגיע לו. מצד שני…מה אני ממהרת לשפוט אותו? מה אני בכלל יודעת עליהם?אוף… סתם חרא לי שאני לא הוא.

"סמדמד, אחות שלי, מה מתגלגל?"
"היי לילי, מצטערת שלא חזרתי אלייך עד עכשיו. היה לי יום שלא נדע…"
"ארבע הודעות השארתי לך היום. ארבע!"
"מתי הספקת? מה, לא עבדת היום?"
"בטח שעבדתי. ממתי עבודה ודיבור בטלפון-נייד לא יכולים לחפוף?" היא שותקת רגע ואז מוסיפה. "נו, לא משנה. יותר דחוף לי לשמוע את הפרטים העסיסיים…"
"יאללה, עסיסיים…אפשר לחשוב…"
"סמדמד…"
"אוף…נו די ליאתי! אין לי חשק לדבר עליו." ליאת מהנהנת בקולה בהבנה והשיחה מצטננת לה.
"איפה את עכשיו יפתי?"
"האמת, אני תיכף גומרת כאן בגן ויוצאת. אבל מתפוצץ לי הראש מעייפות ואני סתם ג'יפה ו…"
"טוב, מצוין. אני עוד שנייה פוגשת אותך ליד הדלת."
"רגע, לי…" אבל ליאת כבר נתקה, ולפניי עומדת חקירה צולבת בעניין מה שקרה או שלא אתמול במגרש.

כמו שתיארתי לעצמי מהיכרות טובה עם 'אחותי', היא לא תפספס הזדמנות-פז לחקירה. זה לא שליאתי היא חסרת טקט או משהו כזה. זה לא שיש בעיית נתינת מרחב ביחסים בנינו. פשוט, היא בנויה ככה שהיא לא יכולה לחכות בסבלנות לשמוע רכילויות וכאלה. אם היא יודעת שיש איזו התפתחות בתוך יחסים של אנשים, שהבלגאן שלהם נהיה כבר נושא לשיחת-היום בחצר, אז היא תוציא את פרטי ההתפתחות החדשים האלה בכל מחיר. וככה אני מוצאת אותה ישובה ישיבה-מזרחית על מעקה הבטון ממול שביל הכניסה לגן-קוקוס, מחכה לי שאצא כבר בחוסר סבלנות. כשדלת הגן נפתחת מבפנים, היא קמה מייד וחיוך גדול נמרח לה על הפנים. היא נורא רוצה לזנק עליי במטר של שאלות מהרגע הראשון, אבל קצת מפחדת בגלל הפנים החמוצות במיוחד שאני מרגישה איתן נוח עכשיו. הנשיקה דמוי הנשיקה-צרפתית לה אני זוכה, קצת ממיסה את הקרח. מהלך חכם ביותר מבית היוצר של ליאת. כעבור כמה רגעים כבר אין כמעט זכר לקרח. אנחנו מתפקעות מצחוק שתינו. "נו, אז היה רגע כזה שבו הוא התיישב לידך, ולך כבר די נמאס לקום בפעם החמישית(כן?אני מדייקת?…)ו…" ליאת תוקעת בי עיניים חודרות ומחכה.
"אמרתי לך. לא בא לי בכלל לדבר על מה שקרה." היא שותקת ומסתכלת מהצד בחיוך. "נו, ליאת. די עם זה! למה את לא מכבדת?" ליאת ממשיכה לשתוק ולהסתכל באותו מבט מחויך. אנחנו הולכות לאט על השביל המוביל לחדרי הנעורים, ואני יודעת שהיא יודעת, שאני יודעת שהיא תנצח!
"דברנו קצת. על התקופה שלא היינו יחד, ועל מה זה עשה לכל אחד מאיתנו…ו…הוא ניסה לרמוז ש…"
"ש…?" העיניים של ליאת, שכבר נפתחו לרווחה ברגע שהתחלתי לנדב לה פרטים עסיסיים, חדרו אל תוך העיניים שלי, מנסות להוציא פרטים משם. "ש…הוא רוצה לחזור נו…מה, זה לא ברור?"
"לא. זה ממש לא ברור."
"אוי, לילי תעשי לי טובה גדולה…" (ליאת מחייכת את החיוך הכי הורס שלה במבט פוזל אליי)
"חחח…טוב, כאילו…איתמר בר-און בכבודו ובעצמו יורד על ברכיו ומרייר לך, ואת צריכה אותי לעשות לך את הטובה…come on "
אני מרימה את ידיי בהכנעה. "די!עד כאן! אין לי כוח לשטויות שלך…" ועושה את דרכי במהירות מופגנת, כשאני משאירה אותה קצת מופתעת מאחוריי.
"סמדי… סמד. חכי רגע נו. חכי, מה עובר עלייך? מה הקריזה הזאת פתאום? זאת אני hallow …"
אני נעצרת ונותנת ללילי להדביק את הרווח שנפער בנינו. היא מקרבת את פניה בהכנעה ומגלגלת עיניים ולשון, מוסיפה מעט יבבות חלושות ומנענעת את התחת שלה. "חגורת-נפץ! ארצה! ארצה אמרתי!" אבל "חיית-המחמד" הסוררת שלי רק עוטפת אותי בנשיקות לחות עם לשונה הרטובה על פניי המעוות. אחרי רגע היא קופצת על גבי כמו "שק-קמח" ושיווי המשקל שלי בוגד בשתינו. אנחנו מתגלגלות כמו שתי 'אבלות' מפגרות על האספלט ונקרעות מצחוק מטורף, עד שהבטן ממש, אבל ממש כואבת.

ליאת מאוד רוצה לשמוע מה עניתי לאיתמר בר-און ה"חתיך המסוקס", בקשר לחידוש הקשר איתו. אבל אני מתה כבר לספר לה על החלום שחזר אליי לילה שני ברציפות, חלום שבו מככבת בחורה בכפכפים כחולים ובנדנה סקסית בטירוף, לראשה.
"תגידי, לילי. הרגשת פעם שאת נמשכת למישהי במקום למישהו?"
"לא. (היא מגחכת בבוז ומעווה את הפנים בגועל)ואני אפילו לא יכולה לדמיין את זה קורה לי."
"אהה. ו…ומה אם הייתי באה ואומרת לך ש…לי זה כן קרה? שנמשכתי ואני עדיין נמשכת למישהי?"

"סמד…ס-מ-ד-ר…" אני מרימה את הראש מופתעת ולא מצליחה לעצור את הפיהוק שתופס אותי.
"נו… את והשתיקות שלך…התחלת להגיד שהתרחקתם קצת ושאז הדברים נהיו יותר דיסקרטיים, וששתקתם ואז הוא ניסה לקרב פתאום את הפנים שלו אלייך."
"נשבעת לך, כמעט נתתי לו לנשק אותי אם לא…הייתי מריחה את הסירחון מהסיגריות. היית מאמינה, ליאת? הוא חזר לגועל-נפש המסרטן הזה."
"האמת? שברת לו את הלב. די צפוי שהוא יחזור לעשן, לא…?" אני לא עונה לה, כי אנחנו מגיעות ל"בניין-הנעורים" וכבר בחוץ אנחנו מוצאות גוש של כמה בנות משועממות.

קצת אחר כך כשאנחנו באולם המרכזי מסתכלים בטלביזיה, אני מרגישה פתאום אוויר חם נושף לי קרוב לאוזן. מייד כשאני מזיזה חצי פנים אני מרגישה בנוכחות הדי מאוסה שלו, שמשום-מה היא נטולת ניקוטין הפעם. יותר מזה. ריח חריף במיוחד של מסטיק בזוקה מחלחל וחודר לי עמוק לנחיריים.
"יש לך עוד אחד?"
"תלוי."
"מה שתלוי מתייבש ונופל…תביא כבר נודניק!" מתוך הרשרוש האופייני נשלף מסטיק שמתקרב אליי.
"פה גדול…!" הוא לוחש לי באיזה בטחון כזה שאנחנו על בטוח כבר יחד. אני לוקחת את המסטיק מתוך האצבעות שלו, ומסרבת כמובן לשתף פעולה בכוונות הארוטיות-משהו, שהיו אמורות לחבור לזה. בזמן שאני לועסת את המסטיק המתקתק לעיסות ראשונות אני די מתעלמת מאיתמר. "אוהו… רוצה לדעת מה העתיד מבטיח לך?"
"לפי ההתלהבות יש שם בטח ציור של חופה וכוס שבורה…נכון…?"
"דומה מאוד. כתוב לך ככה: בקרוב מאוד תגלי את הבנאדם שאיתו תרצי להקים בית בישראל." איתמר מחייך ומגלגל את עטיפת המסטיק לכדור קטנטן ודחוס. הוא מגלגל אותו דרך הפתח שבין החולצה לצוואר שלי, והכדור מתגלגל במהירות על הגב שלי עד המכנסיים, שם הוא נעצר מייד.
למרות הרגל של הילה שאומרת לו בדרכה שלה:"זוז משם! אתה מסתיר לי את הטלביזיה." הוא ממשיך לעמוד שפוף מאחורי הכיסא שלי, מניח את ידיו על המשענת שלי ולועס לי באוזן. "סמדר. בא לך לעלות אליי קצת?"
לאחר כמה רגעים אני קמה מהכיסא ועולה במדרגות בעקבותיו. אני שומעת מצוין גם בלי לשמוע ממש, את כל הלחשושים והאמירות מאחורי גבינו.

איתמר משאיר את הדלת לא סגורה לגמרי, למרות שהוא תיכף מדליק את המזגן.
אני מתיישבת בכבדות על גבי המיטה שלו(המיטה שאני מכירה מקרוב…) ומשעינה את הראש על הקיר. "איזה כייף לכם שאתם כבר יכולים לישון בנעורים." אני אומרת לו, ובתוך תוכי אני מתה כבר להגיע לשלב הזה.
"יאללה מה נשאר לך? חצי שנה…? יעבור לך במהירות-שיא שלא תרגישי. אני מבטיח לך. ככה גם לי היה." בזמן שהוא אומר את זה הוא מוציא שני בקבוקי "gold star" מהמקרר וחולץ את הפקקים בזווית שולחן הבוק הנמוך באמצע החדר. אני לוקחת בקבוק אחד מידו ונענית לו ל"לחיים" טכסי שכזה בקבוק אל בקבוק. אנחנו שולפים כמעט יחד את המסטיקים מהפה, ושמים אותם במאפרת זכוכית נקייה. אחר כך לוגמים, והקור נהדר לי בגרון. אני שותקת לשתיקותיו והמבט שלי מרחף בחלל החדר בבהייה בקירות, ופה ושם בקורי-עכבישים שנצלו את ההפוגה בקשר שלנו כדי להתפתח.
אחרי שהדליק קטורת, איתמר מניח דיסק של dire straits במערכת הסטריאו , את love over gold . הוא מתיישב קרוב מאוד אליי ואנחנו ממשיכים ללגום בירה, להתחבר לגיטרות החשמליות ולשתוק. כף היד שלו מטיילת בהיסוס-מה לכיוון הברך שלי, נעצרת ומסתכלת לבדוק את השטח. היא לא נתקלת בסירוב מיוחד וככה ממשיכה, והאצבעות הארוכות שלו נוסעות לי על הרגל ועושות לי שם נעים. הגיטרות מלטפות את האוזן, הבירה מרככת אותי ומרגיעה וכשאיתמר מתקרב עם השפתיים שלו לשפתיים שלי, ואני מרגישה את כף ידו נכנסת פתאום מתחת לחולצת הטריקו ועושה את דרכה אל החזה שלי, אני מאוד מרוגשת וגל-רטוב מציף לי את פלג הגוף התחתון.
___________________________________________________


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך