דם המטפטף לתוך עצמו – 1
ויקרה אש הריק.
"בארץ המשולש יש ארבעה חלקים שצורתם משולש זהה שמופרדים על ידי נהרות היוצאים לים, לחלק הצפוני קוראים הנפש, הדרום-מזרחי הגוף והדרום-מערבי השליטה, באמצע השטח הניטרלי, החלק קרוא "הנבואה" בגלל נבואתו המוזרה הכתובה באמצע החלק שבאמצע ארץ המשולש, "ביום בו יכבה הצבע, אני אבוא להתאבד, החלש ינצח"."
הסתכלתי על המורה במבט עייף, ללמוד גיאוגרפיה במקום ללמוד להיות כשף או לוחם או אפילו צבעוני ולשמור על ארץ הנבואה, אבל ההורים שלי כרגיל כמו הוריהם שלחו אותי ללמוד שאוכל ללכת לאוניברסיטה ואוכל ללמוד את היסטורית העולם הזה, זה מעצבן לראות את הוריי כול פעם שאני חוזר מבית ספר מפענחים ספרים עתיקים ומנסים להבין את שפתם או אינם, כי הם יוצאים לעיתים קרובות לנסיעה למחקר.
אני מסתכל למעלה לשנייה מידיי ואני רואה את המורה מסתכלת עליי במבט מעוצבן "רנוב, פעם אחרונה שאתה לא מקשיב בכיתה, אם אתה לא רוצה ללמוד צא מהכיתה" כרגיל היא עשתה את הטעות של לאתגר אותי, לקחתי את חפציי ויצאתי מהכיתה, לשנייה הסתכלתי אחורה להסתכל למורה בעיניים, וראיתי את סגולתה "אוף יש לי את הכישרון הדרוש, אני רוצה להיות צבעוני"
להיות צבעוני, חלומי מגיל צעיר, תמיד ראיתי את הרגשות של אנשים בצבעים, אני היחיד שרואה את ארץ הנבואה בצבע, אבל עדיין הוריי כול הזמן אומרים לי, אל תבזבז את כישרונך על להיות שומר בארץ הזו, לפי מה שהבנתי הוריי גם הם בעלי כישרון דומה, אך לעולם לא הבנתי למה אינם צבעונים, התפקיד שלנו כ5 אחוז מהאוכלוסייה של ארץ המשולש זה לאכלס את ארץ הנבואה, אבל הם בזבזו את זה על מחקר, בארץ הנפש.
לחיות בארץ השליטה זה משעמם, לא כמו ארץ הגוף אשר מלאה בהרים יפיפיים שעל פסגתם יש מלאאא שלג, האנשים שם חיים תמיד על הקצה, והאנשים משם הם כמעט תמיד לוחמים, לוחמים גובהי קומה בעלי צבע לבן בוהק, המורה שלנו להישרדות הוא נולד שם ואף נלחם שם במלחמת היד, מלחמה קשה אומרים שזו הייתה, אף פעם לא מספרים עליה דבר, חוץ מהעובדה שהיא הייתה.
וארץ הנפש, היא ג'ונגל, מלא בחיות בר ועצים שמגיעים לשמיים, האנשים שם הם תמיד כמו הוריי אקדמיים, אנשים חכמים אשר מחוברים לטבע ולהבנתו, שרוצים לחקרו עד החלקיק האחרון, הם אנשים שחורים ממוצעים בדרך כלל, אשר מאוד מנומסים ראיתי כמה וכמה שביקרו בביתנו בשביל מחקר משותף, תמיד הביאו לי מתנות משם, ותמיד זה היה ספר, לעיתים זה היה ספר פנטזיה או ספר למתחיל, שאהבתי לקרוא אך תמיד היו ספרי היסטוריה ששנאתי, תמיד השארתי אותם בצד בחדרי.
ארצנו היא מדבר, כולה מדבר אחד ומעצבן, רק בקצותיה יש מעט ירוק, מזל שאנו גרים בצפון ליד הים הגדול בין ארץ הנבואה לבין ארץ הנפש, ככה שאני כול יום עובר בנהר כדי להגיע לבית ספר בדרום-מערב בארץ הנפש, בארצנו, בדרך כלל ממנה מגיעים הכשפים, לעולם לא תראה אותם אם תבוא לתוך ארצנו, הם נמצאים במקדש התת קרקעי של ארץ השליטה, כול התושבים נמצאים מתחת לקרקע, תמיד שאלתי את הוריי, "איך החול אינו נופל על ראשם?" ותמיד אותה תשובה מעיקה, "הם כשפים הראי" פעם אני והוריי ביקרנו בשוק שם מתחת לאדמה, אלפי מנהרות אשר כולם מגיעות לאותו מקום, למקדש, היציאה היחידה היא דרך נזירי הכשף אשר פותחים לך פתח ליציאה ממנו, אני חייב לומר אף פעם לא ראיתי נשים בארצנו, כולם נראים בני 50 פלוס ולובשים גלמה אפורה שלא חושפת דבר מגופם.
לאחר הבית ספר הלכתי לביתי ובאופן מפתיע, שניהם היו בבית ושניהם! היו עסוקים בלהכין אוכל, נכנסתי למטבח ובו היו עשרות ארגזים, ומלא ציוד מחקר, שאלתי אותם מה קורה ואמי סילנטום הסתכלה עליי וחייכה את החיוך הכי מזויף שראיתי ממנה בחיי, ואמרה בשלווה מסוימת "יוצאים לטיול לארץ הצבע"
תגובות (6)
התוכן של סיפורייך מלא בחידות. חידות שכדי לפתור אותן צריך טונה סבלנות. היה מתיש ומייגע לקרוא את הסיפור, הצריך ממני הרבה אנרגיה. לפחות עכשיו אני מבינה יותר על מה אתה מדבר… מה שכתבת לפני היה הקדמה לזה. הקדמה דיי מבלבלת, מותירה אותי באוקיינוס אינסופי ללא אוכל.
הרעיון הכללי נחמד, מעשיות נחמדות.
חסרות נקודות. כל הפסקאות שלך מורכבות מהמון המון פסיקים ורק בסוף נקודה. הנקודות מפרידות, מקלות וחיוניות לקטע ולאסתטיות שלו. השתמש בכלים שלך בתבונה.
לילה טוב
את לא יודעת את השימוש של נקודה אם כך, פסיק זה כדי לנשום/הפסקה קלה במשפט, נקודה זה כדי לסיים קטע/משפט.
תסתכל נגיד על הפסקה השנייה. בהתחלה הוא מדבר שהוא לא רוצה ללמוד ככה וככה ושההורים שלו מכריחים אותו ואז, באותו משפט, הוא מדבר על שהוא לא אוהב לראות את ההורים שלו עוסקים בבלה בלה בלה. המון נושאים במשפט אחד
עוד רמז.
מה רמז מה. זו לא הפסקה היחידה פה ולא הסיפור הראשון שאתה עושה ככה. הרצף פה לא תקין, המעברים לא חלקים, זה מקשה. אין טעם להתפלסף
מה לעשות החלק של הכרת היקום בקטנה תמיד לא יוצא חלק, אז…. אני עושה הרבה דברים כרמזים להמשך הסיפור ואולי אפילו לסופו.