מסילת ניצנים

אני חיה על גלגל ענק שמתגלגל
בו חווה פחדים וחששות
נוגעת בריצפה בנשיקות מתוקות
מתחככת עם האוויר
עם הלכלוך
ובתנופתו המתעצמת בירידה
משיקה למסילה
בליטופי ניחומים
פותחת את אותם פצעים ישנים
במורד אותו שביל
בו הובלתי אל זיכרונות רעים
אל יד אכזרית
ודמעה שקטה
בין שבילי ניצנים
אחרי רדת החשכה
כשהילדים כבר ישנים
ואותי אין מי שישמע.