מאוחר מידי

וכמו מטומטמת איבדתי את הדבר היחיד שהיה נותן לי תקווה, הדבר היחיד שבשבילו חיכיתי כל פעם מחדש שיעבור השבוע ויגיע כבר הסופש המיוחל בתקווה שתצא חמשוש..
איבדתי, כי חשבתי שאני אוכל להסתדר בלעדיך.
כי הייתי בטוחה שלהיות בקשר עם הלבד עדיף על להיות בקשר עם צה״ל.
ופתאום כשהבנתי שזה לא כזה פשוט להתנתק מזה בבום, ולהתמודד עם הלבד, עם השקט, עם הדמעות, ועם אנשים מציקים שבאים ואומרים כאילו הם מינימום פסיכולוגים בני מאה שיודעים הכל ״יהיה בסדר, את תראי, הוא רק עוד גבר בדרך לאחד האמיתי״. כשהם בעצם לא יודעים שאתה ״האחד האמיתי״ הזה שכל הזמן הם מדברים עליו.
התפרקתי, התפרקתי כשראיתי את אמא שלך בארומה ופתאום היא זרקה לי ״החדשה שלו לא מגיעה לקרסוליים שלך״ וחייכתי, שיחקתי אותה כאילו זה לא מזיז לי, וניסיתי לברר בהכי שקוף קצת פרטים על ההיא, אבל אמא שלך לא שמה לב בכלל כי היא היתה יותר מידי מרוכזת בלפרט כמה היינו יפים ביחד, כאילו שאני לא יודעת..
ואז פתאום הבנתי, הבנתי שאני צריכה אותך.
הבנתי שאתה היית שלי פעם ועכשיו כבר לא.
כי אני מטומטמת.