גור -הקדמה-

״מסכן קטן… אל תדאג, אני לא אפגע בך.״ אני ממלמלת ומכופפת את גבי, כדי שאוכל להביט בעיניו החומות, הנוצצות והמפוחדות של גור כלבים קטן ופצוע שמסתתר מאחורי פח אשפה ירוק. אני מושיטה לעברו את ידי כאילו אני מחזיקה בה משהו, אבל לא מתקרבת יותר מדי. אני לא רוצה להפחיד אותו, את המסכן קטן. בדיוק בעודי חושבת כיצד אוכל לפתות אותו לצאת אליי, וכיצד אוכל לעזור לו, והאם כדאי לי להוציא את שארית הסנדוויץ׳ מתיק בית הספר שהנחתי לידי וכך להוציא אותו משם, יוצא מישהו מהבית הסמוך. ״כן – כן, אני מוציא את הזבל – אני כבר בחוץ, אני לא שומע!״ קולו של נער. לרגע הרשתי לעצמי להביט הצידה.
הוא גבוה, ועל גבו סוחב שקית זבל גדולה ומלאה. שערו חום ומבולגן, והוא לובש בגדים אפורים ארוכים שאני מדמה לפיג׳מה. פרצופו עוד פונה אל הבית, והוא מסתובב בעודו הולך ולפני שהוא מבחין בי הוא מחייך חיוך קטן. אני תוהה מה פשרו. ואז הוא מביט בי בעיניו האפורות הגדולות, ואני מזהה בהן בהלה שמתחלפת במהירות בתהייה. כשהוא ניגש אליי אני עוד רוכנת על המדרכה וידי מושטת קדימה. בלי לדבר הוא מניח את שקית הזבל בצד ורוכן לידי, מביט אל מאחורי פח האשפה. הוא רואה את הגור, אומר ״רק רגע,״ ונכנס בחזרה לבית. אני מורידה את ידי שהתחילה לכאוב. תוך רגע הוא חוזר, ובידו חתיכת שניצל. סתם ככה, שניצל; בלי צלחת, או מפית, או מזלג. אני לא יודעת למה אני כל כך מתפלאת, גם אני הייתי מתנהגת ככה. הוא מתיישב כשברכיו לאחור, יותר מדי קרוב אליי. אני מתרחקת מעט, הוא מסתכל עליי במבט משועשע וחוזר להביט בכלב. כעת הוא זה שמושיט את ידו. אני רואה את האף הקטן של הגור רוטט בחשכה, ולאט לאט נגלים פניו של הכלב, בעודו מתקרב בזהירות לשניצל. זה כלב מעורב, שחור עם כמה כתמים לבנים על אפו ובקצה זנבו. אבל הכלב לא כל כך מעניין אותי יותר. אני פונה לבחון את צדודיתו של הנער שרוכן לידי. אף ישר וגבוה; עורו שזוף אבל בכל זאת יש לו נמשים. עיניו גדולות ובהירות וריסיו ארוכים. פיו צר ושפתיו דקות, ואי אפשר לומר עליו שהוא יפה, אבל הוא גם ממש לא מכוער. הוא מסתכל עליי, ואז אני שמה לב שהכלב כבר זולל את השניצל, ומסכים לנער ללטף אותו. הוא צוחק. ״מה כל כך מצחיק?״ אני ממלמלת. הוא מפסיק לצחוק, אבל הוא עדיין מחייך. הוא מרים את הכלב, קם על רגליו ומושיט לי את ידו. אני לא תופסת בה, אני קמה בעצמי ולוקחת מידיו את הכלב, משתדלת לא לחשוב על גופו ועל כפות ידיו הגדולות שפוגשות בשלי. ״תודה רבה. זה היה נחמד מצדך.״ אני אומרת ומחייכת חיוך קריר, לא אמיתי. אני לא יודעת מה גורם לי להתנהג ככה – בדרך כלל אני חברותית, והייתי מודה הרבה יותר למישהו שמתנהג כמו שהוא התנהג. ״זה בסדר. הוא לא שלך, נכון?״ הוא שואל, משתדל להתעלם מנימת קולי, ומחייך שוב את החיוך שלו. חיוך חמים שחושף שיניים לבנות אבל לא מושלמות, וגומות בלחיים. אני חושבת למה הבחנתי בפרטים האלו. ״מובן שלא,״ אני עונה בעצבנות מסוימת, ״מצאתי אותו כאן. הוא נטוש, כנראה,״ אני אומרת ומלטפת את ראשו של הכלב, שפחד אבל לא זז ואוזניו השמוטות נעו מעט מעלה עם כל רעש קטן. ליבי מתחמם ואני מרימה אל הנער את ראשי ומחייכת אליו בחזרה. ״לאן תקחי אותו?״ הוא שואל. ״הביתה, אני מניחה, למרות שאמא שלי לא תשמח במיוחד.״ הוא חושב לרגע, מטה את ראשו הצידה, ואז אומר שאני יכולה להשאיר אותו אצלו, עד שאמצא לו בית. אני מהנהנת בהיסח הדעת, בעודי מעבירה את הגור לידיו, ואומרת שאבוא לבקר את הכלבלב הקטן, ושחסר לו שלא ידאג לו. ושיקנה לו אוכל לכלבים, ושייתן לו לישון בתוך הבית, ושלא ייקח אותו לוטרינר או יקלח אותו בלעדיה. ואז אני חושבת על כל הדברים שנעשה ביחד, אני והנער והכלב, כי הוא מהנהן ברצינות. ואומר שלמרבה האירוניה, קוראים לו גור.