היא והוא

"אני צריך ללכת," הוא אומר לטלפון, "מחכים לי." היא לא עונה ואחרי כמה שניות הוא מנתק.
"תחזור," היא אומרת אחרי שהוא מנתק. "בבקשה, בבקשה תחזור." אבל היא יודעת שהוא לא יכול, שאם הוא יחזור זה יהיה גרוע לשניהם. השיחות שלהם כבר מתקיימות לעתים יותר ויותר רחוקות ולזמן יותר ויותר קצר. כמובן, היא ידעה שזה מה שיקרה כששלחה אותו לשם, אבל זה לא מפחית מכאב האובדן. היא אפילו לא בטוחה שהוא מרגיש את זה, מבחינתו זה לגמרי גן עדן.

כאב הבגידה עדיין פועם בכל גופו כאילו היא אמרה לו את זה רק אתמול, כאילו שלחה אותו לכאן רק אתמול. הוא כבר לא מצלצל כל יום או יומיים, הוא לא מסוגל לעמוד בלשמוע את הקול שלה כל כך שלו ורגוע – נורמלי, כאילו שום דבר לא קרה. הוא לא חושב שזה מפריע לה בכלל, אחרי הכל, רק בגללה הוא נמצא פה. לא שזה רע, המקום הזה מדהים ויש כאן כל כך הרבה הזדמנויות שאולי הוא יצליח לנצל ביום מן הימים, אבל אם הוא היה בוחר לבוא לפה, אם היא לא הייתה מגרשת אותו, אולי הוא היה יכול להתרכז יותר במה שהוא רוצה לעשות. לא ברור לו לגמרי מה קרה ולמה בכלל היה לה כל כך דחוף להעיף אותו מהעיר שלהם כמה שיותר מהר, מה הוא עשה לא טוב? מה קרה שגרם לה להתנהג ככה? זה היה הריב ההוא? זה היה עד כדי כך נורא?

היא נשרה מלימודי התיאטרון. בערך ארבעה חודשים אחרי שהוא עזב, אחרי שהיא גרמה לו לעזוב, היא לא יכלה להמשיך את זה יותר. מה שדי דפוק בהתחשב בעובדה שהלימודים האלו היו חלק מהסיבה שהיא רצתה שיעזוב. היא לא… היא לא רצתה שהוא יעזוב. היא רק רצתה ששניהם יהיה טוב סוף סוף, שלא ייתקעו בדרך אחד של השנייה כמו שקרה להם כל כך הרבה. כן, הריב הזה הוא מה שגרם לה להבין את זה סוף סוף. איך שהוא אמר את זה שהיא הולכת ולומדת לקראת העתיד שלה, שהיא תעלה על במות גדולות בעוד לא יותר מכמה שנים… היא כל כך הוחמאה כשהוא אמר את זה, אבל אז הוא הוסיף את החלק שבו הוא כבר לא יהיה בתמונה, יישאר כנראה בתור ברמן איפשהו בעיר, אולי מלצר, אולי מנקה שולחנות באיזו מסעדה, יישאר באדמה אחרי שהיא תקפוץ לעננים. היא כל כך נפגעה מזה, היא רצתה להגיב בארסיות מוחלטת, להגיד משהו בסגנון של זה רק באשמתו שהוא נשאר במקום. היא ניסתה להגיד משהו כזה אבל היא נשברה באמצע ופשוט התחילה לבכות. הוא לא בא לנחם אותה או משהו כזה, הוא נשאר מאחורי הדלפק, בוהה ברצפה או בכל דבר שלא היה היא. אחרי דקה בערך היא יצאה.

אבל הוא התנצל אחר כך. אלוהים, הוא באמת התנצל, הוא לא התכוון לזה, הוא סתם היה קצת מריר שלא קיבלו אותו למקום הדפוק ההוא ושאותה קיבלו – אחרי שהוא השיג לה את האודישן ההוא – למקום הזה עם התיאטרון שהיא כל כך רצתה ללכת אליו. זה לא מצדיק כמובן את מה שהוא אמר, את הצורה בה הוא אמר את זה, אבל עדיין. הוא התנצל. הוא כבר עשה את החשבון והבין שבגלל זה היא שלחה להם את הדיסק שהוא נתן לה וביקשה מהם שיקבלו אותו, אבל אם היא רק הייתה מדברת איתו לפני…

היא באמת לא יכלה להמשיך בתיאטרון. בכל פעם שהיא הלכה לשם היא נזכרה ביום שהוא ליווה אותה לשם בהתרגשות מוחלטת לקראת האודישן. היא נזכרה בכל פעם מחדש באושר המוחלט שהציף אותה כשהוא הושיט לה את מכתב הקבלה… ובמרירות שהייתה על פניו ביום ההוא. יום אחרי מה שקרה היא מחתה את הדמעות מפניה וחיפשה את הדיסק שהוא הביא לה חצי שנה בערך לפני. עם השיר שקרוי על שמה. היא שלחה להם את הטופס שמילאה בשמו וצירפה את הדיסק, היה לה ברור במאה אחוזים שהוא יתקבל. יותר מאוחר באותו היום הוא הגיע אליה והתנצל. הוא אמר שהוא לא התכוון לזה, שהוא סתם התבאס שהוא לא התקבל למקום הפנסי שהוא רצה ללכת אליו, שהוא אמר דברים ממש לא לעניין. היא אמרה שהיא סלחה לו – והיא באמת סלחה לו, היא הבינה אותו לגמרי, בגלל זה היא גרמה לו להתקבל למקום הזה.

היא אמרה שהיא סלחה אבל היה לו ברור שזה לא יעבור כל כך מהר. הם לא דיברו באמת מאז עד שהיא באה עם המכתב, כמה שיחות קטנות פה ושם, אבל הוא חשב שזו רק הפסקה קטנה, כמו רבות לפניה. הם היו במערכת יחסים און/אוף כבר הרבה זמן, אבל תמיד זה חזר להיות און בסופו של דבר. יומיים לפני תחילת הלימודים שם היא ניגשה לדירה שלו והגישה לו בשקט את מכתב הקבלה, היא נתנה לו לפתוח ולהבין מה זה בלי להגיד שום דבר. בהתחלה הוא התרגש וחייך חיוך ענק ובא לחבק אותה, אבל אז הוא הבין מה זה אומר ולרגע קפא על המקום ומיד נענע את ראשו לשלילה. אם זה היה מצב רגיל שלהם הוא לא היה מהסס, היה לו ברור שהם היו מצליחים להמשיך את מה שהיה ביניהם גם מרחוק, אבל עכשיו מערכת היחסים שלהם עמדה על קצה הצוק. הוא לא יכול היה פשוט לעזוב. היא לא נתנה לו להגיד לא, היא אמרה שאפשר להגיע לשם באוטובוס שיוצא באותו הערב ושהיא מוכנה לעזור לו לארוז. בזמן האריזה הוא ניסה לדבר איתה אבל היא נשארה בשקט, לא הסכימה לענות על השאלות שלו. היא ליוותה אותו אל התחנה ולפני שעלה על האוטובוס היא נישקה אותו על הלחי ואמרה לו להתראות. הוא חשב שהוא ראה דמעות נוצצות בזוויות עיניה אבל הוא לא היה בטוח.

היא באמת שמחה בשבילו, אז ועכשיו, זה באמת מה שיכול להפוך אותו למוזיקאי אמיתי, אבל בכל זאת זה קשה פה בלעדיו. בחצי שנה האחרונה בלעדיו החיים שלה קרסו עליה וגרמו לה כמעט להתמוטט. היא לא סיפרה לו שהיא נשרה מהתיאטרון, או שאחותה נכנסה לבית חולים לא מזמן ממנת יתר ושבינתיים היא צריכה לשמור על האחיין שלה שמצליח להרוס איכשהו כל דבר בבית ספר. היא לא סיפרה לו גם שבעבודה משלמים לה שכר מינימום ושפתאום יש לה מינוס בבנק ושהוא לא קטן. היא לא סיפרה לו שהיא התחילה לעשן לפני כמה שבועות כי זה אחד הדברים היחידים שבאמת עוזרים לה להרגיש יותר טוב. היא קיוותה שהם יצליחו להחזיר את הקשר שלהם למה שהיה דרך הטלפון, אבל זה לא עבד, הוא לאט לאט הפסיק להתקשר. מה שהיה לפני כמה רגעים הייתה שיחה של שתי דקות אחרי כמעט שבועיים של דממה מצידו. היא קמה והולכת לחדר שלה, מסתכלת בראי הגדול שנמצא על הארון שלה. הדמות שנשקפת אליה במראה שונה לגמרי מהנערה הנרגשת שהתחילה ללמוד תיאטרון בצורה מקצועית שנתיים לפני. יש לה שקיות מתחת לעיניים, הלחיים שלה נפולות, השפתיים שלה יבשות, ואיכשהו השיער הבלונדיני שלה נראה דהוי. העיניים שלה אדומות כמצב תמידי, כאילו היא בכתה לפני רגע. אלוהים, היא צריכה לאסוף את עצמה בידיים. היא נושכת את שפתה התחתונה חזק ומסתכלת על הסיגריה הבוערת שנמצאת בידה הימנית. היא זורקת אותה בכעס על הרצפה ומועכת אותה עם העקב של נעלה השמאלית שוב ושוב. כאילו הסיגריה אשמה בהכל. אבל זה לא נכון, לא הסיגריה אשמה בהכל. היא אשמה בהכל, היא והוא. למה היא לא מסוגלת להפסיק לאהוב אותו? למה היא לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו? כל החצי שנה האחרונה קרתה כי היא לא הפסיקה לחשוב עליו ומה קורה איתו ומה קורה איתם. זה לא יכול להימשך יותר, היא צריכה לקחת את עצמה בידיים. להפסיק לתקוע את הראש ואת הנפש בעבר. היא מתיישבת על קצה מיטתה, לא יודעת מה לעשות. היא מנסה לחשוב איך אפשר לתקן את החרא שכרגע הוא החיים שלה. היא תיקח הלוואות מההורים שלה, היא צריכה לסגור כמה חובות, והיא תמצא עבודה נורמלית. אולי מתישהו היא תנסה לחזור לתיאטרון… היא לא תצליח להפסיק עם הסיגריות בכזאת קלות, זה ברור לה. היא תצטרך לעשות חתיכת שינוי רציני בחיים שלה. היא מתחילה לבכות בקול, אין לה מושג איך היא הגיעה למצב השפל הזה. פעם היא הייתה כל כך… כל כך לא זה, מה שהיא עכשיו. האחיין שלה נכנס לחדר בשקט ומתיישב לידה. הוא מחבק אותה חזק והיא מבינה פתאום משהו. והיא מחבקת אותו חזרה, מלאה בכוחות מחודשים. היא חייבת לעצמה את זה, היא תעשה שינוי. זה ייקח זמן, לא מעט, אבל זה יקרה. וזה צריך להתחיל עם ניתוק הקשר איתו. היא לוקחת מהשידה שליד המיטה שלה דף ועט ומתחילה לכתוב מכתב.

היא כתבה לו מכתב שאותו היא הצפינה כנראה בין הבגדים בזמן שהם ארזו. הוא גילה אותו רק בשבוע השני. היה כתוב בו שהיא מצטערת על הכל, שהיא רוצה שהם ימשיכו את הקשר ביניהם, שהיא מאמינה בהם, שהיא אוהבת אותו, שהיא מאחלת לו בהצלחה… הוא בהתחלה חייך, הוא חשב שאולי הם יצליחו. אבל עם הזמן זה הלך ודהה, כל העניין ביניהם. הוא לאט לאט הפסיק להתקשר כל יום או יומיים והשיחות שלהם הלכו והתקצרו. לא רק בגללו. אם זה היה תלוי בו הוא היה מצליח למצוא דרך להמשיך את זה, אבל הוא לא אידיוט, הוא יכול להרגיש שהיא כבר לא רוצה את זה. הוא מסתכל על שפופרת הטלפון שניתק רגעים אחדים קודם לכן. הוא לא באמת היה צריך ללכת, הוא פשוט לא יכול היה לשמוע אותה כל כך בסדר בזמן שהוא כל כך שבור. הוא מתיישב על המיטה שלו ומעביר את ידו בשערו. מאז שהוא הגיע לכאן הוא שבר כלי, הוא לא באמת הצליחו להוציא משהו או בכלל לעשות משהו. יש לו תחושה שהולכים להעיף אותו בסמסטר הבא או בזה שאחריו. דמעות מציפות את עיניו והוא לא יודע מה לעשות. מבעד לדמעות הוא רואה את השולחן שמשותף לו ולשותף שלו לחדר ושם לב למגירה שלא פתח מאז שהגיע לפה. הוא יודע בדיוק מה יש בתוכה, והוא יודע גם למה הוא לא פתח אותה, אבל הוא מנסה בכל הכוח להתגבר על עצמו ולהוציא משם את המחברת עם כל התווים והמילים שלו. הוא מסתכל ומדפדף בין העמודים, מחייך בנוסטלגיה. חלק מהדברים האלה היא עזרה לו לכתוב, גם אם לא במודע. הרבה דברים במחברת היו בהשראתה, בהשראת ההערצה שלו אליה. האהבה שלו אליה… הוא רוצה להפסיק לאהוב אותה, לעזאזל. האהבה הזאת בינתיים לא הביאה לו יותר מדי, לא בחצי שנה האחרונה. הוא לא כתב שום דבר בחצי שנה האחרונה, הוא לא יכול היה לעשות את זה. גם לא במחברת אחרת. מה הוא עושה פה בכלל, אם הוא לא מתעסק במוזיקה? למה הוא נשאר פה?
הוא יודע טוב מאוד למה. בגללה. הכל בגללה. הכל בשבילה. למה כל מה שהוא עושה חייב להיות קשור אליה? למה לא יכולים להיות לו חיים משלו? והמסקנה הברורה עומדת מולו. למרות האהבה העזה שלו אליה זה לא יכול להימשך. גם לא כקשר טלפוני דהוי וחלש. גם קשר כזה איתה מוריד אותו למטה ולמטה. רק הלוואי שהוא יוכל פשוט להפסיק לאהוב אותה… אבל כמובן, זה לא אפשרי. הוא פותח דף ריק במחברת ומתחיל לכתוב תווים לשיר קצת נוגה אלה בעיקר שלם. כזה שגורם לך לצביטה קטנה עזר בלב אבל להרגשה של סוף. הוא כותב מתחת לכל שורה את המילים של השיר שעולה לו באותו הרגע לראש, השיר עליו ועליה. בדף ליד הוא מתחיל לכתוב מכתב שגם הוא יצבוט בלב אבל ייתן לתחושה של סוף, וכשהוא גומר לכתוב אותו הוא שם אותו במעטפה ביחד עם השיר הטרי.