בגדים

כשהייתי בן שלוש-עשרה בערך התחלתי ללבוש בגדים על פי המצב רוח שאני רוצה שיהיה לי. זה התחיל אחרי בקיץ, כמה ימים אחרי יום ההולדת, המשפחה שלי ארגנה שלכבוד היום הולדת שלי כל המשפחה המורחבת תיסע ביחד ללונה פארק. היה נחמד, לא יותר מדי נורא, בני הדודים לא הציקו יותר מדי והאנקונדה והסוכריה היו ממש כיפיים, אבל אז בערב חזרנו הביתה, כל משפחה מצומצמת באוטו שלה, ואבא ואמא התחילו לריב במכונית. אני אפילו לא זוכר על מה, אני רק זוכר שקיוויתי שהם יפסיקו, רק לעכשיו, רק להיום, לכבודי ולכבוד יום ההולדת שלי. כמובן שהם לא הפסיקו, ואני בהיתי בחלון שהיה לשמאלי כי כשהוא נפתח הרוח עושה רעשים מעצבנים וקיוויתי שהם יפסיקו. בחלון ראיתי את הבבואה של עצמי, כבר לא מחייך כמו בשאר היום, אבל עדיין עם החולצה הצבעונית האהובה עלי – זה היה כזה חוסר התאמה שלא יכולתי שלא לגחך. הפרצוף המדוכא שלי מעל צווארון וחולצה שבחלון ראיתי רק את הכתפיים ומעלה ממנה, שניהם צבעוניים ועליזים בניגוד מוחלט לפרצוף, אז החלטתי לחייך, רק כדי שזה לא יראה מוזר. זה לא היה חיוך אמיתי, הוא לא היה עם העיניים, אבל בכל זאת זה היה חיוך גדול ושמח שהתאים לחולצה. אבא ואמא הפסיקו להתווכח אחרי עשר דקות בערך ופשוט התעלמו אחד מהשנייה בשאר הנסיעה והחיוך נשאר, גדול ולא אמיתי. כשהגענו הביתה רצתי לחדר שלי והורדתי את החולצה והחיוך מעלי, השארתי את שניהם על הרצפה לידי ונכנסתי למיטה.
מאז בכל בוקר כשקמתי גם אם לא הרגשתי משהו שמתי בגדים צבעוניים עליזים, כי אי אפשר להיראות מדוכאים בבגדים כאלה, זה פשוט לא עובד. אני לא יכול ללבוש חולצה כחולה בהירה עם עננים שכל מה שהיא משדרת זה מין שמחה קטנה כזאת ולא לחייך, אחרת למה ללבוש את החולצה הזאת. חוץ מזה, כשמחייכים וצוחקים הרבה גם אם לא באמת משהו נכנס פנימה ולאט לאט החיוכים והצחוקים הופכים להיות אמתיים גם אם בהתחלה הרגשתי לגמרי על הפנים. ברור שהיו לי גם ימים שלא היה בא לי ללבוש דברים עליזים והייתי שם על עצמי איזו חולצה שחורה ולא מחייך הרבה, אבל עדיין, לרוב הצלחתי ללבוש ולהרגיש בסופו של דבר שמח.
הייתי שלוש שנים בערך עם השיטה הזאת, לכן אני מניח אנשים מכירים אותי בתור בן אדם יחסית שמח, בתור מישהו שתמיד חייך. לפחות הכירו, היום כבר לא אכפת לי מכל החרא הזה. וואלה כבר לא אכפת לי מלהיראות שמח, אני לא שמח ואני גם לא אהיה שמח. נמאס לי ללבוש צבעוני או שלו או כל זה, בא לי ללבוש שחור, בא לי להיראות כמו שאני מרגיש ולא לזייף את כל החיים שלי. אז התחלתי גם לקנות הרבה צמידים זולים עם כיתובים של להקות או סתם כיתובים או צבעים שאני אוהב כדי להסתיר את הצלקות, והצלחתי לפני כמה ימים להשיג מההורים שלי מספיק כסף לקנייה גדולה של חולצות ארוכות כי הרבה פעמים כבר אין לי כוח לצמידים האלה בכל יום מחדש.