קטע ללא שם בגוף שני

אני לא טוב בלתת שמות לקטעים, סורי
בכל מקרה, קטע ראשון שכתבתי בגוף שני, מקווה שתיהנו או משהו

אתה נכנס לפארק העזוב, אוחז בידה. באתם לפה כל יום בחודש האחרון, ובכל זאת בכל פעם מחדש אתה נדהם מהמקום הזה מחדש. אתה לא יודע למה סגרו אותו ואתה לא מצליח לחשוב על שום סיבה מוצדקת לסגור את המקום לאנשים, לסגור את היופי הזה לאנשים. הפארק משתרע על עשרות מטרים, והוא מלא עצים מפוזרים שכבר גדלו פרא בשנים שחלפו מאז שהפארק נסגר. בקצה השני של הפארק יש מעיין קטן, בפעם הראשונה שרצתם לשם נפלתי למים. צחקתי שעות אבל השיעול רדף אתכם, בעיקר אותה, במשך כמעט שבוע. העשב מגיע לך כמעט עד הברכיים, פתאום אתה שם לב, בפעמים הקודמות היית עסוק בלהסתכל על הציפורים הכחולות שצפצפו על העצים ולהסתכל על המים נעים באדוות שחוזרות על עצמם בעקבות אצבע שלך שנכנסה למעיין. אתה מחייך ומתחיל לרוץ, עוזב את ידה. העשב מתנגד לך רק קלות ומניח לך להתקדם, מלטף את רגליך, נרמס תחת נעליך.
הגעתם לכאן בפעם הראשונה כשברחתם מיונתן, הוא והילדים שהוא מקיף את עצמו בהם החליטו שהפעם אתה ואליה תהיו הקרבנות שלהם. אז רצתם, התייחסתם לזה כמו אל משחק. נתתם להם להתקרב קצת ואז הרמתם את הרגליים והתרחקתם מהם בצחוק גדול, אבל אז הגעתם לחומה והם הלכו והתקרבו. השער היה נעול כמו תמיד אבל זה לא היה קשה לטפס עליו ולקפוץ לצד השני. כשהם הגיעו הם לא נכנסו, כמובן, אף אחד לא נכנס. כולם מפחדים מהסיפורים האלה שתמיד מספרים ליד מדורה בלילה, על כלב זאב ענק שהשתגע שם ואף אחד לא הצליח להשתלט עליו, ואז כשהוא נשך שני ילדים קטנים ועד שהגיעו אנשים לשמע הצעקות שלהם הוא כבר ריטש את רובם והם מתו תוך כמה שעות. ואז סגרו את הפארק והשאירו את הכלב בפנים. זה היה מהסיפורים האלה שאתה מאמין בהם חלקית, אבל אחרי שהעזת לקום מהדשא ולהסתכל מסביב, יד ביד עם אליה, הבנתם שהסיפורים האלה רק סיפורים. לא היה דם בשום מקום בפארק ולא היה אף כלב משוגע בפנים. התיאוריה שאתה פיתחת היא שלעירייה לא היה תקציב לטפל בתחזוקה של הפארק אז כמו מטומטמים הם סגרו אותו, והנה הוא עדיין מדהים. אתה לא יודע מתי בדיוק הפארק נסגר, זה היה לפני לפחות חמש עשרה שנה, לפני שאתה זוכר את עצמך.
אתה מפסיק לרוץ, מתנשף, ותוך שנייה אליה לידך, מתנשפת גם היא. אתם נשכבים בתיאום על הדשא זה לצד זה והיא מוציאה את האוזניות בשאלה. אתה מהנהן בחיוך ומוציא את הפלאפון שלך. היא לוקחת אותו ומחברת אליו את האוזניות. אתה לוקח אוזניה אחת ומחכה שהיא תפעיל את המוזיקה.

כשאתה מתחיל לרדת לצד השני אתה מאבד ריכוז ושליטה ונופל. למזלך איפה שאתה נוחת יש שיח שבעיקר מלא עלים רכים ופחות ענפים. זה לא אומר שאין בכלל ענפים דוקרנים ששורטים לך את הגב, אבל אתה לא באמת מרגיש אותם. לא חזק.
לא הרגשת שום דבר במהלך הנפילה. עם כמה שזה מפחיד ולא הגיוני, לא הרגשת שום דבר. זאת אומרת, לשנייה אחת קיווית שאולי נפלת על הראש חזק והכל נגמר, אבל רק לשנייה. וזה לא היה רגש.
כשאתה מסתכל מסביב על כל הפארק אתה לא מתפעל. בכלל, באת לפה רק כי אליה ביקשה ממך כשביקרת אותה בבית החולים להמשיך ללכת לשם. בשבילה. היא גם שאלה אותך אם המשכת להגיע לשם אחרי מה שקרה לה ואמרת לה שקצת, פחות מלפני, אבל האמת היא שלא הגעת לשם בכלל.
אתה שם לב פתאום שהתחלת ללכת. כבר עברת חצי מהפארק ולא שמת לב. אתה לא נבהל מזה, זה לא מזיז אפילו קצה רגש. בזמן האחרון הדבר היחיד שמעורר משהו בתוכך זה הריח של בית החולים שהיא נמצאת בו. וגם אז לא ברור מה הריח הזה מעורר. משהו בין בעתה להקלה. וכעס.
לא ברור לך מה קרה לה בדיוק, אף אחד לא מצליח להסביר לך בלי להיחנק באמצע, אבל לפי מה שהבנת הצינון ההוא שתקף אותה בפעם ההיא שנכנסתם למעיין כנראה עורר איזה משהו בפנים, או שהמשהו הזה כבר היה וגילו אותו בגלל שהצינון לא פסק במשך כמעט שבועיים, רק הלך וגבר, אבל עכשיו הוא חושב שזה לא היה הצינון כבר, אלא המחלה.
אתה מנסה להפסיק לחשוב על זה כי זה מעורר בתוכך משהו וכל החודשיים האחרונים ניסית כמה שיותר לא להרגיש ולא לחשוב ורק להתקיים. כי כשנתת לעצמך להרגיש משהו כל מה שהיה זה כעס ופחד. בעיקר פחד. מהסוג הזה שגורם לך להתכווץ בכיסא, שלופת לך את הלב חזק ולא עוזב, מוחץ אותו חזק ומוחץ אותך ביחד איתו. לא הצלחת לחשוב שזה ישתפר, שהיא תחלים, כי כל מה שראית בבית החולים בכל יום כשהיית שם היה אותה יותר ויותר נחלשת. והכעס גם היה שם, על הרופאים הסתומים שלא מצליחים להבין איך לרפא אותה למרות שזאת העבודה המחורבנת שלהם ועל ההורים שלה שלא מצליחים להפסיק לבכות כל היום ולא מבינים שזה רק מחליש אותה עוד יותר ועל עצמך שאתה לא יכול לעשות שום דבר ועל החיים שרק עושים את הכל חרא ועל זה שכל מה שאתה רוצה לעשות זה רק לקפוץ מאיזה גג
אתה נושם עמוק ומנסה להרפות את האגרופים שנסגרו מאליהם. אתה לא מצליח לחזור לאדישות חסרת הרגשות של קודם. הגעת לברכה הקטנה הזאת ואתה לא יודע מה לעשות עכשיו, מה היא רוצה שתעשה עכשיו? שתבוא לשם ו? בכל הפעמים הקודמות הייתם ביחד ועשיתם הכל ביחד, רצתם וצחקתם ושמעתם מוזיקה ונהניתם והייתם ביחד. עכשיו כל הדברים האלה נראים חסרי משמעות בשבילך. לא רק נראים, הם חסרי משמעות בלעדיה. אתה בועט במים ומסתכל על הגלים הקטנים שמתפשטים בברכה, אבל הם נראים לך לועגים, כאילו בכוונה הם הולכים אחורה ונבלעים בחזרה במים בכזאת שלווה שאתה לא מסוגל להרגיש. אתה בועט במים עוד ועוד, לא נותן להם להירגע, מכריח אותם להיות כמוהו. לגמרי חסרי אונים. כי הם תלויים בו, ברגל שלו שבועטת. כמו שהוא תלוי ברגל של איזה אלוהים אחד שמחליט לבעוט בו עוד פעם ועוד פעם, יותר ויותר חזק.
אתה מפסיק לבעוט ופשוט צורח לשמים. לאלוהים החרא הזה שמחליט מה קורה לך או שלא, פשוט נותן לך לסבול בלי לעשות שום דבר בקשר לשום דבר. אתה צורח חזק עד שזה מרגיש כאילו הגרון שלך נקרע, לא מילים ברורות, פשוט צרחה. אתה מרגיש שאתה נשבר לשניים מבפנים וכמו תגובה אתה מתקפל לשניים על הרצפה ומתחיל לבכות.

אתה לוקח נשימה עמוקה ונשאר במקום, מסתכל על השער הנעול המלא בשיחים מטפסים. אתה פשוט בוהה בשער, לא עושה שום דבר. לא מסוגל לעשות שום דבר. אתה נזכר בפעם הראשונה שהגעתם לפה שניכם, כשברחתם מיונתן, והעיניים שלך מתמלאות דמעות. אתה סוגר את האגרופים חזק ונותן לציפורניים של יד ימין – היד שבה אתה פורט על הגיטרה, וואו, כמה זמן כבר לא ניגנת בגיטרה – להיכנס לעור של היד בלי לעשות שום דבר. הכאב הפצפון הזה איכשהו מגיע לעיניים ושם מחסום לדמעות.
הלוויה הייתה אתמול והכאב עדיין צובט ושורט ולא נראה שהוא יעבור בקרוב. בכית בלוויה, כל היום ההוא, פשוט סגרת את האגרופים ונעצת את הציפורניים חזק אבל זה לא עזר. אז בכית ותוך כדי החזקת את הציפורניים חזק בתוך האגרוף. כשהגעת הביתה מאגר הדמעות כאילו התייבש והפסקת לבכות תוך שנייה בלי לדעת למה. הצלחת להחזיר את מעטה האדישות חזרה במהלך כל הערב, הלילה, ואפילו הבוקר, אבל הוא כנראה לא החזיק מעמד כי תסתכל על עצמך עכשיו.
אתה יוצא מהקיפאון שלך ומתחיל לטפס על השער. תוך חצי דקה בערך אתה בקצה השני. ואתה מתחיל להשתולל.
אתה בועט בשער מהצד השני ובועט בשיחים ועוקר פרחים ודשא מהאדמה. אתה צריך להוציא עצבים, אתה לא תחזיק מעמד ככה. והפארק הזה שתמיד נראה כל כך מושלם ואתה פשוט מנסה להרוס אותו. אחרי בערך עשר דקות אתה מסתכל על מה שעשית ורואה שהרסת בערך שלושה מטרים בתוך כל העשרות מטרים האלה, והפארק נשאר כמעט ללא שינוי. אתה מתיישב בחלקת האדמה שהרסת, שם את הראש בין הידיים המלאות אדמה, ומתחיל לבכות עוד פעם. הדמעות זולגות ויורדות אל האדמה, כנראה משהו סימלי, שהרסת אותה ככה ותוך שנייה אתה משקה אותה בחזרה עם הדמעות. אתה לא מפסיק לבכות והגוף שלך רועד עם כל יפחה נוספת שמרגישה כאילו זורקים טון אדמה אל תוך הלב שלך. אתה לא מפסיק לבכות והאדמה כבר ממש רטובה, כמו הבגדים, והפנים, וכל הגוף בעצם. אתה לא מפסיק לבכות ואתה פתאום מבין שהרטיבות הזאת לא באה מהדמעות, אלא מהטיפות שזולגות כבר זמן מה כנראה מהשמים.
אתה לא יודע כמה זמן כבר מאז שהגעת לפה אבל כשאתה קם השמיים מכוסים עננים כהים שממטירים עליה דמעות משלהם, כמו אומרים שהכאב שלהם יותר גדול. כולך מכוסה בוץ, מים ודמעות, ואתה קם. אתה מסתכל מסביבך על הפארק שפתאום כבר לא נראה כל כך מושלם עם הגשם הזה, ומפנה אליו את הגב, יודע שאתה כבר לא תחזור אליו יותר.