ארבע הממלכות- פרק 6

"אש, במה זכיתי לראות אותך שוב?" הוא אמנם חייך חיוך מהפנט, אך מילותיו נשמעו מעט מרירות. אש הסיטה את מבטה ממנו והצביעה עליי.
"זאת סילבר. היא חדשה." היא הציגה אותי. עליתי לאט במעלה המדרגות ונעמדתי לצידה, מבינה כמה גבוה ומרשים הוא מקרוב.
הוא נשען על המשקוף של הדלת והושיט לי יד חזקה, "אני מל. מל בארו." הושטתי גם אני את ידי בהיסוס ולחצתי את ידו בפליאה. לא פגשתי מישהו שהושיט לי יד ללחיצה לשלום מאז שהייתי ילדה קטנה. הדרך המקובלת אצלנו היא להצמיד את כפות הידיים תחת הסנטר ולקוד קלות.
כשראה את עיני המתפלאות הוא הבין שעשה טעות ומשך את ידו במהירות כאילו הכיש אותה נחש.
"אתה לא מפה… נכון?" הרמתי את מבטי אליו. הוא חייך חיוך מובך מעט.
"אפשר לסמוך עליה. היא חלק מאיתנו עכשיו," אמרה אש והינהנה לעברו. הוא היסס מעט, ואז צעד צעד לאחור.
"אפשר להזמין אתכן להכנס לביתי?" הוא שאל וחייך שוב את החיוך הכי מקסים שראיתי בחיי. אש נכנסה במהירות, ואני נכנסתי אחריה. מל סגר את הדלת, ואור חמים הציף את החדר האדום.
הבית היה שקט לחלוטין, חוץ מאש שבערה במנורות שנתלו סביב חדר הסלון.
מל התיישב על הספה ואנחנו התיישבנו לידו. אש ישבה לשמאלו, קפוצה ומסוגרת בתוך עצמה, אגרופיה קמוצים וגופה קשה.
התיישבתי על הכורסא מולם והבטתי בשניהם. יכולתי לנחש כי לשניים האלו יש היסטוריה ארוכה ביחד, ושהטיפוס הזה הוא יותר מסתורי ממה שנדמה לי.
"במה אפשר לעזור לכן, גבירותיי?" שאל מל ברשמיות ונשען אחורנית, מניח את ידיו מאחורי עורפו ומביט אל עבר אש בציפייה.
"קיארה שלחה אותנו." היא אמרה בחדות והביטה בו כדי לראות איך הוא יגיב. הוא הינהן ועיניו נפנו ממנה אל הקיר שמולם. "ניחשתי שזה מה שקרה. מה קיארה צריכה?" הוא אמר וכשאמר את שמה יכולתי להבחין בכאב שליווה אותו. זה היה רגעי ומטעה, שלא הבנתי איך יכולתי לשים לב לזה, אך הכאב היה שם והוא היה מוחשי כמו הרצח שאירע היום בבוקר בבית משפחת האנון.
"זה יותר מורכב מזה." אש מילמלה. מל נשך את שפתיו והיה נראה כאילו הוא עוצר את עצמו מלהגיב.
"היא צריכה… היא צריכה אותך מל. היא צריכה שתחזור." אש פלטה והביטה בו, מילותיה מלאות רגשות אשם ועיניה כאובות.
התבוננתי בשניהם כמו בסרט, סרט שהטוויסט שלו עוד לא הגיע ואני בינתיים יושבת ולא מבינה דבר. האם אש מדברת על המורדים? מל היה פעם חלק מהם? מה גרם לו לעזוב? ומה גרם לקיארה להחליט שהוא צריך לחזור?
"למה היא לא יכלה לבוא בעצמה ולהגיד לי את זה?" הוא שאל וקם מהספה, עיניו לא מוכנות לפגוש בעיניה של אש.
"זה מסובך מדי…" אש אמרה וניענעה בראשה.
"הכל מסובך כשמדובר בה, נכון?" הוא חייך חיוך מריר. "את יודעת מה? אני לא חוזר." הוא פנה אליה, עיניו החומות נדלקות כמו פנסים.
אש הביטה בו ומיצמצה כמה פעמים. "מל-"
"תשמעי אש, את בעצמך אמרת, זה מסובך מדי. כל העסק מסובך מדי." הוא אמר והחל להסתובב בחדר.
אש שתקה. שניהם שתקו. הבטתי בשניהם וכעס החל לבעור בתוכי כמו אש בשדה קוצים. קמתי מהכורסא.
"אתה לא מבין שצריך אותך?! אתה לא מבין שזה לא משחק?" הטחתי בו והוא הופתע. אש הביטה בי בלי להסגיר את רגשותיה.
"החבר הכי טוב שלי נחטף ועומדים להרוג אותו בעוד יומיים, אישה נרצחה הבוקר! וקיארה שולחת אותנו להביא אותך ואתה מעז לסרב?! העולם הזה לא מסתובב לפי מה שמתחשק לך, אם לא שמת לב. ואנחנו, אני! צריכים אותך! אנחנו צריכים כל עזרה שנוכל לקבל, אתה לא מבין את זה? אתה לא רוצה לעזור? אני מבינה שיש דברים שאני לא יודעת, אבל אתה מוכן בבקשה להניח הכל בצד ולבוא להיות לצידנו?" אמרתי והנדתי בראשי. הכעס ביעבע בי כמו לבה רותחת, ולא הבנתי מאיפה שאבתי את האומץ להגיד לבחור היפה הזה שהרגע פגשתי דברים כאלה נוראיים, או ממתי אני מתפרצת ככה על אנשים.
הוא הביט בי חסר מילים. גם אש נראתה חסרת מילים. הוא הסתובב במקומו וחשב רגע. אש הביטה בי בעידוד והרימה שני אגודלים מעלה, אך הורידה אותם מיד כשהוא הסתובב וחזרה להבעה חסרת הרגש שלה.
"אתה מוכן בבקשה לחזור?" אמרתי והנחתי את ידי על כתפו. היא הייתה מוצקה וחזקה והרגשתי חום תחת כף ידי. ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון כשהוא לא נרתע מכף ידי אלא הסתובב חזרה אליי והביט עמוק לתוך העיניים שלי. זה ארך כמה דקות שלמות, הבהייה הזאת, שלי בעיניו ושלו בעיניי. שנינו מחכים שהשני יכנע ויסיט את מבטו.
לבסוף הוא מיצמץ והסיט את מבטו, "עיני קרח מלאות באש… מעולם לא ראיתי דבר כזה," הוא מילמל והורדתי את ידי מכתפו.
"בסדר. אני אחזור." הוא קפץ את שפתיו. עיניה של אש נדלקו.
"באמת?" עיניה הביעו שמחה והקלה, אך שפתיה עדיין נשארו חתומות.
הוא הינהן אליה, "אני אחזור. ברור שאני אחזור. אני רק- היא הייתה צריכה לבוא לכאן בעצמה."
"אתה צודק לגמרי," הסכימה איתו אש בחיבה, והשמחה שבעיניה הצליחה לפלוש מעט אל שפתיה ולגרום לה לחייך חיוך קטן.
"טוב אז-" הוא חיכך את ידיו זו בזו. "נלך לפגוש את המורדים, הלא כן?"
אש הינהנה וקמה מהספה. ושניהם החלו לצעוד לעבר הדלת.
"לא, חכו רגע." עצרתי אותם. הם לא יכולים לצפות שאתן להם ללכת כך, בלי הסברים.
הם הסתובבו אליי.
"מי אתה? מה הסיפור שלך?" שאלתי בנוקשות.
"אני אספר לך, אני מבטיחה, פשוט עכשיו זה לא הזמן." אש אמרה והינהנה לעברי, מחכה לאישור. שילבתי את ידי, אך אחרי כמה דקות נאנחתי והתקדמתי לעברם ושלושתנו יצאנו מהבית השקט.
כשעמדנו ממש על סף הדלת, מל הסתובב, הניף את ידו במהירות והלהבות שזהרו בחדר והאירו את הבית, כבו באחת.
אש הלכה לצידי ומל מעט מאחורינו. הוא התעסק בשיער שלו, ולא הפסיק לאסוף ולפזר אותו פעם אחר פעם.
"בהתחלה לא הבנתי למה קיארה רצתה שאני אביא אותך איתי, אבל בהחלט הצלת אותי שם." אש פזלה אליי וחייכה. היא הייתה ידידותית באופן מיוחד, והסקתי מזה שהיא מאוד פחדה עם הפגישה המחודשת עם מל בארו.
חייכתי בחזרה והינהנתי, "אז מה הייתה המשימה בעצם?"
"לשכנע אותו לחזור, כמובן." היא אמרה וקשרה מחדש את הרעלה השקופה אדומה שהסתירה את שפתיה.
"את מוכנה להסביר לי מה אני מפספסת כאן? למה הוא עזב? ומה הסיפור איתו ועם קיארה?" שאלתי אותה שוב, למרות שלא באמת ציפיתי לתשובה. למדתי שאצל אש אני אקבל מידע מתי שהיא רוצה, שזה גם יכול להיות לעולם לא.
"את תדעי בקרוב, אל תדאגי." היא ענתה כמו שציפיתי, ואז הניחה את ידה על שלי וסובבה את ראשה אליי, "תודה לך, באמת. לא חשבתי שנצליח." ואז היא לחצה את ידי בחמימות ושחררה אותה. פנינו לרחוב ההפוך מהרחוב המוביל אל השוק ואל ביתי, שהרעש שהיה שם בבוקר כבר החל לשכוח, ונכנסנו לבניין חשוך ושקט ברחוב צדדי ומלוכלך שבו מעולם לא הייתי. כמה כניסות יש למפקדה הזאת?
נכנסנו פנימה והלכנו כמה צעדים לתוך בניין מואר שהדיף ריח של עובש עם חלונות מנופצים שדרכם נכנס אור רב. הרצפה הייתה מלוכלכת והקירות התקלפו.
"מה זה המקום הזה?" התפלאתי. מעולם לא ראיתי בניין מוזנח כלכך בכל ממלכת האש, ובעיקר לא קרוב לשכונה שבה גרתי.
אש לא ענתה ופנתה בחדות ימינה. הלכנו שנינו אחריה והיא הובילה אותנו אל מעלית מתכת חורקת שנפתחה בקושי. אש נכנסה וסימנה לנו להכנס אחריה.
גבותיי התקמטו. "את… בטוחה שזה בטוח?" היססתי כשהנחתי רגל אחת על תחתית המעלית והיא החלה להתנדנד באופן מחשיד.
"כן, קדימה בואי. אין הרבה זמן." היא האיצה בי. עצמתי את עיניי ונכנסתי רגל אחר רגל אל המעלית הרעועה. מבפנים זה עוד היה מפחיד יותר מבחוץ. מל נכנס אחריי באדישות, כאילו הוא רגיל להכנס למעליות רעועות וחלודות באמצע שום מקום.
אש סגרה את דלת המתכת בקרקוש רב ואז הסתובבה אליי, "עדיף שתעצמי עיניים עכשיו." היא אמרה בהיסוס והשחילה את ידה אל ידית אדומה שרק עכשיו הבחנתי כי השתלשלה מתקרת המעלית. ידי זינקו לכסות את עיני כשאש משכה בחוזקה בידית והמעלית זינקה למטה כאילו אש שיחררה את הדבר היחיד שהחזיק את המעלית מליפול.
צרחה נפלטה מפי בבהלה כשזינקנו מטה והמעלית לא הפסיקה לקרקש. זה נמשך בערך שתי דקות, ואז היא נעצרה בפתאומיות ושלושתנו הטלטלנו בפנים מעוצמת הנחיתה ושלחתי את ידי לאחוז בקיר המעלית כדי שלא אפול מהרגליים. פקחתי את עיניי באיטיות ומיצמצתי כמה פעמים, מתרגלת למה שראיתי. אש פתחה את דלת המעלית וסימנה לנו לצאת החוצה. המקום היה חשוך לחלוטין והושטתי את ידי קדימה כדי לגשש את דרכי כעיוורת.
מל היה יותר חכם ממני ושנייה אחר כך הוא הדליק את שתי ידיו בלהבות כפנסים.
אש סימנה לנו לשמור על שקט והמשכנו להתקדם קדימה במה שנראה כמו מאורה החפורה בתוך האדמה, כשעפר הקיף אותנו מכל צדדינו.
הדלתי גם אני את ידי כפנסים וזה שיפר לי את מצב הרוח במידייות. הרגשת החום והשליטה בכפות ידי הייתה מדהימה, כתמיד.
מל פזל אליי במבטו, ואז שיגר את הלהבות שלו אל על כך שיצרו מעגל אש שהמשיך להסתובב באוויר כמה שניות ואז חזר אל כפות ידיו. ואז הוא סובב את ראשו אליי והרים את גבותיו בהתגרות.
חייכתי חיוך ערמומי, ואז שילחתי את כפות ידי קדימה והצמדתי אותן בחוזקה. הפעולה הזאת יצרה כדור אש גדול מלפניי שהתנפץ לרסיסים שנראו כמו זיקוקים מופלאים. התיישרתי בחזרה והדלקתי שוב את שני פנסי הלהבות, מחייכת לעברו בניצחון, כי היה ברור שהתרגיל שלי היה מרשים יותר. לא היה לי מושג מאיפה למדתי לעשות את זה, כי מעולם לא עשיתי את זה קודם, פשוט עקבתי אחרי האינסטינקטים שלי והייתי מופתעת בדיוק כמוהו לראות את מה שעשיתי.
"ילדים, די להשוויץ," אש גיחכה ושנינו צחקנו והתקדמנו אחריה עמוק יותר לתוך האדמה הטחובה. אחרי כמה דקות שמענו כבר רעשים של דיבורים במרחק.
"זה אנחנו," אש צעקה ושמענו קולות של רגליים רצות ותוך רגע הופיעו מולנו אליס, גיאה, לילה, מיסטי וקיארה. קיארה עמדה קצת מאחורי החבורה והייתה נראית כמעט מובכת, עם עיניה המושפלות וידיה שהתעסקו בחוטים שקשרו את החלוק האדום והצמוד שלבשה.
"בארו!!" קראה מיסטי ונתלתה על צווארו בהתלהבות.
"היי סופה קטנה." הוא חיבק אותה וצחק.
"בארו, טוב שחזרת." חייכה אליס חיוך קורן וחיבקה אותו גם היא. אחרי סבב חיבוקים ונישוקים מצד כולם, התקדמה קיארה ונעמדה מולו. שאר הנערים השתתקו והביטו בהם במתח. יכולתי לחוש את הלחץ והמתח שבין שניהם, ההיסטוריה המשותפת בין שניהם שאותה לא ידעתי, עמדה שם באמצע כמעט כמו משהו מוחשי.
"בארו." אמרה קיארה בשקט והצמידה את כפות ידיה תחת סנטרה וקדה קידה קטנה. זה היה מפתיע, מפני שמל הוא תחת פיקודה של קיארה, ולפי הנימוס הוא זה שצריך לקוד לה ראשון.
הוא החזיר לה קידה, "לא השתנית." הוא אמר בשקט.
אני ואש התקרבנו אל שאר המורדים, שהביטו בהם כאילו היו סרט.
אליס התקרבה אליי ולחשה באוזני, "את שמעת על הסיפור ביניהם, נכון?"
ניענעתי בראשי. סוף סוף מישהו מוכן לחלוק איתי מידע.
"הם היו פעם ביחד." אליס אמרה וצחקקה. פי נפער בתדהמה.