אי אפשר לא להימשך אליך

אני אף פעם לא מגיעה לאירועים כאלה. מסיבות לא היו הקטע שלי ומעולם לא הצלחתי להבין למה אנשים שותים אלכוהול, אם הוא מסריח כל כך ואפילו לא טעים. בכל זאת באתי, היא הייתה שם. אין לי מושג איך קראש מטומטם גרם לה להתגבר על הפוביה שלה מזרים, ללבוש על עצמה את השמלה הקצרצרה ההיא ולהגיע.
אני יכולה לשאול את עצמי את אותו הדבר, אם חושבים על זה.
עקבתי אחריה, על אף שהיא הדגישה שהיא לא מעוניינת באף אחד מה-חבורה איתה הערב. כי אנחנו חנונים כאלה, זאת אומרת. גם היא חנונית, אבל סקסית, וזה משנה את כל חוקי המשחק. חנונים סקסים עוברים סלקציות. הבקשה הפוגענית למדיי לא הפתיעה אף אחד מה-חבורה, תמיד היא מתנהגת כמו ביץ'. אף אחד מהם לא טרח להגיע, מלבדי.
למה באתי לכאן בכלל?
הטלפון שבכיס האחורי רטט. שלפתי אותו והצצתי בוואטסאפ. זו הייתה הודעה ממנו, ולא היה לי חשק. כבר כל כך הרבה זמן שאין לי חשק, לא אליו, וגם לא לגמור את זה. אין לי חשק להתעסק בו, אז אפילו לא טרחתי לקרוא את ההודעה. גם ככה ביטלתי את הווי הכחול.
דחפתי את הנייד חזרה לכיס והרמתי מבט לאתר אותה, אבל היא נעלמה. אולי היא מצאה אותו, ואז סביר להניח שיתמזמזו באיזו פינה ויעלמו מפה. הסתובבתי במקום, מחפשת אותה, ושם היא הייתה. יושבת על הבר, מורידה שוטים של ויסקי, בפנים מרוחות מאיפור, בוהה בנקודה מרוחקת בקצהו השני של המועדון. הוא רקד שם עם איזו אחת, שהשמלה שלה הייתה אפילו קצרה יותר, והמחשוף שלה היה גדול יותר, הכל יותר. היא כל כך בעניין שלו, והוא משחק לה בלב בכל פעם. היא כזו חכמה, אז למה היא מתנהגת כמו טיפשה בכל הנוגע אליו?
מה אני עושה פה בכלל?
לפני שהספקתי לספור עד עשר, היא הורידה עוד שוט של ויסקי. מיהרתי אליה, ביקשתי בקבוק מים 750ml מהברמן החמוד והמעט מבוהל, שילמתי לו והתחלתי לגרור אותה משם.
"מה את עושה? תעזבי אותי!"
"מצילה לך את התחת, תסתמי."
"אני מסתדרת, לא צריכה אתכם. תגידי לכולם שילכו."
המשכתי לגרור אותה אל מחוץ למועדון, בלי להגיב.
"מה את לא מבינה?! תעזבי אותי! לא צריכה את העזרה שלכם!", יצאנו מהמועדון לאוויר הלילה הקריר והיא התחילה להיאבק.
"צאי מהסרט. אף אחד לא בא, את בעצמך ביקשת שלא נבוא."
היא חדלה להיאבק, אפילו שיתפה פעולה כשהושבתי אותה על גרם מדרגות קרוב, רחוק מהרעש.
"אז מה את עושה פה?" היא שאלה בקרירות.
התיישבתי לידה על המדרגה. הושטתי לה את בקבוק המים ומיקדתי את מבטי בנקודה מרוחקת בקצה הרחוב, נושפת עננות סמיכות של אדים.
"שתי, עכשיו. לפחות חצי בקבוק."
היא חטפה ממני את הבקבוק בחוסר רצון, אבל לגמה ממנו עד שהגיעה לחצי. לאחר מכן פשפשה בתיק הצד שלה, שלפה ממנו ממחטה וניגבה איתה את הדמעות, תוך שהיא מנקה את האיפור המרוח.
"דווקא מחמיא לך", הערתי.
היא תקעה בי מבט, אבל לא היה אכפת לי. כבר מזמן היא הייתה אמורה להבין, עם כמות הרמזים הכה עבים שלי, מה אני מרגישה. ואם היא רוצה להעמיד פנים שהיא מופתעת מההערות שלי אליה בכל פעם מחדש, שיהיה לה בכיף. אני יודעת, היא יודעת, ואני יודעת שהיא יודעת.
ישבנו בדממה, רק קול עמום של מוזיקת טראנס בקע מהמועדון, באותה שעת לילה דיי מאוחרת. לא תכננו ללכת לשום מקום או לחזור למסיבה, ואף אחת מאיתנו לא הרימה טלפון להורים. ישבנו, חיכינו.
"אמ.. בכל זאת, תודה."
"בכיף."
"לא, באמת. קחי אותי ברצינות לרגע. אני יודעת שאת חושבת שאני מטומטמת, זה למה ההגעה שלך היא.. היא פחות.. מה המילה? ברח לי מהראש."
"מובנת מאליה?"
היא הנהנה ושפשפה את כפות ידיה זו בזו, בנסיון להתחמם.
"אני לא חושבת שאת מטומטמת"
"כן, את כן. עובדה, לבוא לפה היה מעשה מטומטם, הוכחת שאת חושבת ככה מעצם ההגעה שלך והדאגה לשלומי. למעשים מטומטמים יש השלכות, חזית את זה."
"מעשה מטומטם לא הופך אותך למטומטמת."
"זה כן. אני מטומטמת. לא הייתי צריכה לבוא..-"
"בסדר! אז את מטומטמת, מה שתגידי." קטעתי אותה באמצע. לא היה לי כח לוויכוח הדבילי הזה, הרי לא לשם כך אני יושבת בקור המקפיא הזה ב03:00 לפנות בוקר בחוץ, באמצע רעננה.
שתיקה.
"זה הוא המטומטם" אמרתי.
היא שלחה אליי עוד אחד מהמבטים שלה, אבל המשכתי.
"לא מבין מה יש לו בידיים. הבנאדם נדפק בשכל, אין הסבר אחר."
לא הבטתי בה ישירות, אף פעם לא היה לי האומץ.
בזווית העין הבחנתי בחיוך שלה.
"או, שהוא פשוט לא נמשך אליי." היא ענתה.
נאנחתי, מלאת ייאוש, מתוסכלת. לראשונה הערב, הבטתי לה ישר בעיניים כשדיברתי.
"מתי תביני שאי אפשר לא להימשך אליך?"
היא הביטה בי בשתיקה בעיניים חומות שאהבתי לשקוע בהן, עם אותו המבט שתמיד תקעה בי כשזרקתי הערות כאלה. שתקנו, גם כשהתקרבה והצמידה את שפתיה לשפתיי, גם כשהניחה את כף ידה על עורפי, גם כשהתקרבנו זו לזו, גם כשהנחתי את ידי על גבה התחתון והצמדתי אותה אליי, וגם כשהתנתקנו זו מזו ושבנו למקומותינו. גם אחר כך, כשהבטתי בה, נשארנו בשקט.
"מה?" היא שאלה, זווית פיה התעקלה לחיוך נבוך שנאבקה להסתיר.
"שום דבר", עניתי, מסדירה נשימה.
היא משכה בכתפיה מפאת שלא נותר על מה לדבר, ומיקדה את מבטה בנקודה המרוחקת שלי בקצה הרחוב.
באותה הדממה, חזרתי גם אני לבהות באותה נקודה.
ואולי מסיבות הן לא כל כך גרועות אחרי הכל, בעצם.