עולם הפתקים שלי
פרק 18
הרבה זמן כבר יצא לי לחשוב על זה. יש הרבה אנשים שמצטיירים כאנשים דיכאונים. אבל בחיים לא הצלחתי באמת לחדור לתוך זה. כאילו, אני לא אומרת על עצמי שאני דיכאונית. פשוט… לא יודעת, לכל אחד ואחת יש את הרגעים שהוא מכונס בתוך עצמו והוא יכול לבכות. אני מהאנשים שמראים לעולם את הצד הכי שמח שלהם בכל יום החיים, אני מצטיירת כילדה מלאה בשמחת חיים, צחוק והנאה. אני כן כזאת בגדול, אני לא אכחיש, אבל כן. לא כולם מושלמים. החיים שלנו לפעמים גדולים עלינו. וכולנו נשברים בסוף. עוד לא החלטתי אם כל השמחת חיים שאני מראה לעולם זו מעין מסכה שאני עונדת כל יום, ״מסכה״. מסכה זה בעצם להסתתר מהמציאות. אני חושבת שאם כל האנשים שהיו מסתובבים עם אותה מסכה, היו מורידים אותה, היו מלא אנשים דיכאוניים שמסתובבים בעולם. זאת באמת דרך מאוד יעילה להציג את הצד השמח שלנו מבלי להראות לעולם את הצד העצוב שלנו. אני לפעמים מפחדת לצאת בכיינית מידיי, או רגישה מידיי, או כל דבר כזה או אחר. אני מפחדת שיצחקו עליי, שיחשבו שאני זקוקה לרחמים, שזה משהו שאני מתעבת. אני לא מתחברת לזה בכלל. לא צריכה אנשים שיעזרו לי. כמו שאני לא אוהבת לבכות ממול אנשים. שלא יחשבו שאני חלשה או חסרת כוחות. כמובן שיש פעמים שאני נשברת… ברוב אני חזקה, אני מראה תמיד את השמחה שיש בי. אני באמת בן אדם שמח. כולם אומרים לי את זה. וזה טוב, זה סבבה לגמרי לדעת שאתה שמח. אבל אני לא רוצה שפתאום ברגע אחד יחשבו שאני דמות דיכאונית וחלשה. שזה פתאום יוריד לי מהערך שלי, מהתדמית שבנו לי. ילדה עם ביטחון וצחוק וחיוך על הפנים בערך בכל רגע נתון. וכן, ברור שאני מתעצבנת לפעמים, או עצובה לפעמים, אבל ברוב הפעמים אני לא נותנת לזה להשתלט עליי. כמו שאמרתי בפרק הקודם, הפעם ההיא שהצלחתי להשתחרר מהנקודה הזו של ״בכיינית, חלשה..״ ובאמת לבוא ולדבר על מה שמציק לי, על המילה ״מוזרה״ שכביכול באמת נמצאת במרדף אחריי. היה לי קשה לדבר על זה, בייחוד עם ילד שאני מכירה תשעה חודשים. אפילו לא שנה. היה לי קראש על הילד הזה. הייתי מאוהבת בו בהתחלה, לאט לאט זה ירד רק לכיוון הקראש, וברגע שהבנתי שהוא פשוט מקסים כידיד, המוח שלי אוטומטית ירד מזה. הוא הבין לבד. והוא היה מדהים אליי, הוא רשם לי דברים באמת מדרבנים ומעודדים, הוא לא אמר שאני חלשה או שאני בכיינית או כל דבר שפחדתי ממנו. כנראה צריך להעיז יותר. לא לפחד ממה שמסתתר מאחורי אותה המסכה. כי בסופו של דבר, כולנו בני אדם. זה מעין גלגל כזה שכולנו חווים אותו. כולנו קמים בבוקר, כולנו הולכים, כולנו מדברים, כולנו בוכים, כולנו צוחקים, כולנו אוכלים- אמנם כל אחד בדרך שלו, כי כל אחד והייחודיות שלו והאופי והתדמית שבונה אותו, אבל כולנו חווים את זה. צריך להשתחרר. להיות מסוגל, לדעת לעשות את זה מבלי לפחד שישפטו אותך. צריך לדעת לאהוב את עצמך ולהסכים עם עצמך. להיות בטוח בכל צעד שאתה עושה.
הראל פעם אמר לי, ואמר לי נכון, ״תאמיני לי שאף אחד לא יאהב אותך אם את בעצמך לא אוהבת את עצמך״. אני מסכימה עם המשפט הזה בטירוף. צריך לדעת להעריך את עצמך לפני הכל. כי אם לא תעריך את עצמך, אל תצפה שיתחילו להעריך אותך. זה לא עובד ככה. צריך לאהוב את האופי שלך ואת התדמית שלך ואת מה שבונה אותך לפני שאתה נחשף לעולם והוא נותן לך ״הערות״. כי בתכלס? בכל בן אדם יש יתרונות וחסרונות. ויכול להיות שיתרון של בן אדם אחד זה החיסרון של הבן אדם השני. כמו שהיתרון שלי זה שאני בן אדם חייכן והחיסרון שלי זה שאני לא שלמה עם עצמי אף פעם, ואני מפחדת מהתגובות שאנשים יגידו לי ושיצחקו עליי או שיעשו משהו שיגרום לי לא לשלוט בעצמי, שוב, כמו מה שקרה לי אז, אם אותה מילה שיצאה מכל כיוון…..
פשוט צריך לקחת את עצמך בידיים ולאהוב את הדברים הטובים שבך ולא לחפש את הדברים הרעים בעצמך ולהפסיק להסתכל על מה אנשים חושבים.
תגובות (0)