מה הטעם

מה הטעם לנסות לחיות רגשות בפני עצמם,
הנסיון המתועב שלי מעלה בזכרונותי רק דם.
יש אנשים שליבם עוד פועם מאהבה יפיפייה,
בשבילי אין הבדל ביך רגש זה לנפילה.

מה הטעם לחייך לעולם האכזר,
הרי כל יום אני מתפללת לעזוב אותו כבר.
כל החיים בשבילי כמו בדיחה אשר כשלה,
לצחוק על עצמי כבר נראה כמו סוף של גסיסה
והלוואי שלא אני הייתי זו אשר כותבת זאת,
פסקה למשפט וממילה לאות.

הרי מה הטעם לכל התרחה הזו?
מה הנני מנסה להשיג בכתיבה כזו?
אין טעם לנחש,
אני אעדיף למוות לעטוף אותי בעודו לוחש:
"תזהרי מרגשות אשר פועמות בליבך בגלל
נער חושש, את רק תכווי ממנו כמו מאש.."