׳היא רק רצתה לאהוב׳

׳היא רק רצתה לאהוב.׳ כך רשום במצבה שלה.
כל כך חזק.
חרוט כל כך עמוק.
כמו כל העוצמות שהיו בה בחייה; עוצמות עמוקות, עוצמות שחודרות מתחת לעור ומרעידות באור זהוב כל נים ונים, כל תא ותא.
עוצמות הרסניות כאשר לא היה לה אל מי לתעל אותם, הרסניות בשבילה.
היא כל כך רצתה להשפיע, כל כך רצתה לתת מעצמה. בעיינים נוצצות היא התחננה ממך לתת לה את האפשרות הזאת,
מדוע מנעת זאת ממנה?
מדוע לא אהבת בחזרה?
נכון שהייתה מעט ביישנית, אך זאת באמת הצדקה למעשך?
ומדוע אני לא נתתי?
כי חשבתי שהיא לא ראויה לכך; שהיא לא מספיק…
לא מספיק טובה, לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה…
וגם לא מספיק מצחיקה, למרות שהיו לה כמה רגעים טובים.
ואיך אני אמורה בדיוק להביט בהוריה? שלא נדבר על לדבר איתם…
אין לי פנים.
כי האמת היא שטעיתי.
היא הייתה מתוקה והייתה לה גומה מקסימה.
היא לא ידעה הרבה מילים גבוהות אבל היא בהחלט הייתה חכמה. היא ניחנה בחוכמת חיים קסומה, תמיד שולפת עצה נכונה כשצריך…
והייתה לה מן עזות כזאת ללכת אחרי הלב, לשחות נגד הזרם, לרדוף אחרי החלומות שלה, גם אם היא כשלה במרדף.
היא הייתה שנונה אבל תמיד העלתה חיוך וצחוק דווקא מהתמימות הפשוטה.

אבל יותר מהכל אהבתי אותה כי היא רצתה לעשות טוב, להקשיב ולהכיל.
לקחת את כל כוחות החיים שבה, כל עוצמות האהבה שבליבה ולעטוף הרבה אנשים, עם תקווה סמוייה וגלויה שיעטפו אותה בחזקה עם אחת משלהם, שיאשרו שהיא באמת ראויה לאהבה,
ראויה ליחס, ראויה לחיוך, ראויה לאהבה שלי.

ואני מצטערת שלא אמרתי לך את כל הדברים הללו לפני שעזבת,
כשניבטת אלי מן המראה.