חשופה- פרק שישי ואחרון

השיעור הסתיים .
כמו תמיד, זה הזמן המוקדש לניקיון. ולי יש הרבה מאוד לכלוך לנקות. לאחר שעשיתי מעט סדר בבלאגן שנוצר בחפציי, שטפתי היטב את המכחולים ואת צנצנות הזכוכית, הכנסתי את הרישומים אל תיק העבודות הנייד, וסדרתי את כל היתר, אני מתכופפת אל הרצפה.
את הציור שעל הבד מהיום לקחה פנינה אל חדר הייבוש. כולם התפזרו, איש-איש לדרכו ולביתו, ובכיתה נותרנו שלוש.
פנינה, אני, ומירי שנמצאת בחדר ההלבשה.
בשעה שאני מקרצפת את כתמי צבעי השמן מן המרצפות, בעזרת סמרטוט טבול בטרפנטין, אני יודעת שכל רגע נוסף בחדר הזה הוא קריטי!
* * * * * * * * * * * * *
עד שהחלטתי להיכנס סוף-סוף ולסגור את דלת חדר ההלבשה מאחוריי, חשבתי שיעברו יובלות.
כל אחד מן הנוכחים בחדר, כולל אותה, נפנה מיד לענייניו הקשורים בסידורי סוף השיעור. אנשים ידעו מה עליהם לעשות ברגע זה ולהיכן לפנות. גם אני ידעתי מה אני אמורה לעשות מבחינה שכלתנית.
ובכל זאת נותרתי תקועה על מקומי, מנהלת וויכוח שרק אני יכולתי לשמוע, במקום שבו עמדה ענת ורחצה את ידיה. נותרתי תקועה שם גם כשהיא סבה אל ענייניה, מתעלמת מנוכחותי בבוז בוטה.
"אני מבינה שטוב לך איתנו מירי, אבל לצערי השיעור להיום הסתים". כך היא הכריזה כשצחוקה מלווה את הכרזתה, והיא גוחנת אל שולחנה למלא את פרטי הצ'ק.
לאחר שחתמה פנינה על הצ'ק ומסרה אותו לידיי, נראה היה לי כי איראה מעכשיו טיפשה באופן מיוחד אם אשאר שם לעמוד סתם.
אני מתלבשת לאט. מורחת את הזמן ובאמת ובתמים לא יודעת מה לעשות. לחכות שהיא תתדפק על הדלת? הרי היא תתדפק. אין כאן שאלה בכלל. אבל… אני היא זו שאמורה לפתוח הכול. אני מרגישה שהכול קרה באשמתי. אני היא שברחה כמו פחדנית חסרת תקנה. והנה עכשיו כשיש לי הזדמנות לנסות ולתקן במשהו את הנזק שעשיתי, הנה אני ממשיכה לפחד ולהישאר משותקת וחסרת תקנה.
* * * * * *
לקרצף. לקרצף חזק את הכתמים. לא לחשוב בכלל רק לקרצף. הנה עוד כתם בולט, למחוק אותו מעל פני האדמה! הגב עוד מעט ייתפס לי בתנוחה השפופה הזו. ריח הטרפנטין החריף מסחרר את הראש וגורם לי להרגיש מסטולה קצת. לקרצף. לא לחשוב על כל היתר. לקרצף ולא לחשוב על מירי.
פחדנית שכמותי… למה אני לא ניגשת ודופקת על הדלת? היא חייבת לי הסברים. כן! היא לקחה ממני משהו יקר וטוב שצמח בעמל רב. הלך וגדל והשתרש בקרקע פורייה, ודווקא כשהפירות החלו להניב היא בחרה לברוח משם כל עוד נפשה בה. ברחה ולא אמרה מדוע. הסתלקה ממני משאירה אותי המומה ומרוסקת לגמרי.
אם לא עכשיו אז לעולם לא. דרכנו לעולם לא תיפגשנה שוב.
האצבע עושה את דרכה להתדפק אך נעצרת באוויר.
ניסיון נוסף… ושלוש דפיקות חלושות על דלת חדר ההלבשה, גורמות לי להבין שזהו זה.
אין לי דרך חזרה.
* * * * * * *
אחת, שתיים, שלוש.
"בואי כנסי. זה בסדר".
היא פותחת את הדלת בהיסוס ומבט קצר אליי מקבל אישור. היא סוגרת את הדלת מאחוריה ונותרת לעמוד שם כשמבטה שפוף מטה.
שתיקה.
היא מתכונת להגיד משהו אבל נקטעת. "הציור שלך. עוד לא ראיתי משהו כזה…חזק, נוגע ו…מטלטל".
"תודה. את מבינה מה קרה לי שם אני מניחה, נכון? או שאני לגמרי טועה בהערכות?" שתיקה. ואז "לא. את ממש לא טועה ענת. ממש לא". אני נחנקת על ידי גוש המועקה שפתאום מתפרץ לו מאי-שם בבטני.
* * * * * *
כמו מאובנת אני עדיין עומדת באותו המקום, מנסה להכיל את הרגע הזה בתוך "תא הווידוי" שבו לכדתי אותה. ואז הדמעות מציפות את עיניה וקולה נשבר. דווקא כשהדיון החל ללכת בכיוון הרצוי. דווקא כשחשתי איך מבפנים עולים בי גלי ה"אני מאשימה" וצוברים אומץ וחוצפה ואנרגיות שליליות שבאות מהמקום הכי נכון, הכי אמתי וצודק.
הבכי שוטף אותה כמו מעיין המתגבר מעומקי הנשמה, ואני זזה במבוכה רבה אחורה ונצמדת אל הדלת.
"את לא טועה ענת. עברת תהליך שנגרם בגללי, ואני מודעת לו וידעתי מה אני עושה לך כל השיעור".
"ידעת מה את עושה לי? מאיפה הקרצת לי את המילים האלה? לא ידעת כלום. בחיים שלך לא תדעי מה עבר עליי בגללך. לא כאן בכיתה ולא בשום מקום!" את סוף המשפט אני זועקת בכאב עמוק וחודרני. נותנת לו לצאת בלי שום ניסיון להפריע. ואז הדמעות מציפות אותי. דמותה נעשית לי מטושטשת בגלל הלחלוחית והאגרוף הקמוץ מוטח על הדלת, וממשיך את מה ששפתיי כבר מנועות מלהגיד.
שתינו שותקות אחת אל השנייה, מכונסות בכאבינו ובוכות.
מירי מישירה את מבטה אליי. "אני לא מנסה להגיד שלברוח היה בסדר…" אני מנסה להרים את קולי, אך משוסעת על ידה. היא ממשיכה. "עשיתי דבר מכוער ופחדני, אבל הוא נבע דווקא מתוך ראיית הדברים כמות שהם". "איך את יכולה להגיד לי דבר כזה? ראיית הדברים?איזה דברים בדיוק? מה ראית את שאני פספסתי?" היא אינה נעצרת:"את באמת רוצה לדעת?בבקשה. אני ראיתי איך את נכנעת להורייך. ידעתי שאין שום סיכוי שאי פעם תהיי שלימה עם עצמך. שאי פעם תהיי מסוגלת לתת לי את האהבה שאני נתתי לך, בחזרה". דבריה מכים בבטני בעצמה שלא צפיתי קודם. "הרי לא היית מסוגלת להגיד את המשפט הפשוט כל כך: אני לסבית".
"אם היית נותנת לי את ההזדמנות היית מבינה שבחרתי לחיות איתך", אני יורה לעברה ומסתכלת אליה ישר אל תוך העיניים.
* * * * * *
"איך יכולת לשתף איתי פעולה בלילה הכי מדהים שהיה לנו במיטה, ובבקר שאחריו להיעלם כאילו בלעה אותך האדמה?" ענת מתכווצת בסיימה את השאלה ואגרופיה מוטחים על הדלת שוב ושוב. גופה מתכופף מטה עד הרצפה והיבבות הקצובות מגיעות מתוך תוכה. ידיה מכסות על ראשה. אני מתכופפת אליה ועוטפת אותה בזרועותיי ואנחנו בוכות ובוכות, כאילו כל חמש השנים האחרונות מתנקזות אל הרגע הזה. כאן ועכשיו.
לאחר שאנחנו נרגעות קצת, אני נותרת ישובה על הרצפה מולה אך נמנעת ממגע.
"תראי… אני יודעת שהיום זה כבר ממש לא משנה. לכל אחת יש חיים. התקדמנו הלאה. אבל אני גם יודעת שאני אשמה שלא נתתי לך הסברים. ואת זה אני סוחבת איתי כל הזמן הזה כמו פצע פתוח וזב דם".
שתיקה. ואז היא עונה לי: "אני מקשיבה".
"זה הלך והתנקז בתוכי עד שהבנתי שאנחנו לא נמצאות באותו מקום. שאת עוד צריכה להבשיל עם עצמך כדי שתהיה לך בת-זוג. שלחתי לך רמזים. ניסיתי להגיד לך ישירות. את לא רצית לשמוע. ואז, דווקא כשרציתי להגיד לך את נאום הפרידה שתכננתי, דווקא אז הנחתת עליי את הלילה ההוא שבלבל אותי וטלטל אותי וגרם לי לא לדעת יותר כלום".
היא נותרת לשבת דוממת. פניה אינן משתנות ומבטה מוסיף ומסתכל אליי.
"התאהבתי בך מחדש באותו לילה. כל התובנות שליקטתי אחת לאחת והתכוונתי להראות לך, קרסו כמו מגדל קלפים. נבהלתי נורא. אהבתי אותך כמו שלא אהבתי אותך מעולם קודם, אבל עוד יותר את אהבת אותי. ואז… אז פשוט ברחתי. השתפנתי לחלוטין. תפסתי רגליים קרות והסתלקתי מתוך הדלת שנפתחה מחדש לפניי".
אני מסיימת, וההרגשה היא כאילו שק במשקל של מאה קילוגרם הורד מעל הכתפיים שלי פתאום. הכתפיים עוד מרגישות גלים של לחץ במקום ההוא, העורף תפוס, אבל המשקל כבר איננו.
שתינו ישובות זו מול זו. אצבעותיי משחקות ברצפה, משרטטות עיגולים ודמויות על פני הבלטות.
* * * * * * *
יש לי מיליון ואחד דברים להגיד לה. אני רוצה לספר לה על כל הימים והשבועות שנשארתי במיטה מכורבלת, מכסה את הפנים בשמיכה ומחכה שהמוות יבוא מתוך החושך.
אני רוצה לספר לה כמה שנאתי אותה וכמה קיללתי אותה, וכמה הייתי מנשקת את הפנים שלה בתמונות. וכמה שאלות ששאלתי את עצמי, וכמה שהאשמתי את עצמי. ואיך ניסיתי שוב ושוב למצוא מה עשיתי לא נכון. אני רוצה להגיד לה שבמהלך הזמן, נהייתי רגישה כל כך שכל דבר גרם לי לבכות כמו ילדה קטנה. ושאחר כך הפכתי להיות אדישה ואפאטית , כאילו ההיפך בדיוק. נזרקת מקוטב אחד למשנהו.
יש לי מיליון ואחד דברים להגיד לה, אבל יוצאת לי מילה אחת בלבד. מילה יבשה וריקה.
"חבל".
* * * * *
"חבל", היא מפטירה לעברי ומבטה ריק ויבש ועייף. היא מתרוממת ממקום ישיבתה וידה נשלחת אל ידית הדלת.
"ענת חכי רגע. חכי". אני קרבה אליה ושפתיי נוגעות בצווארה. חשות אותו חם. היא נותרת לעמוד בגבה אליי עד שסבה לאט-לאט ופנינו צמודות זו לזו. העיניים מביטות אל עומקן וחודרות ומחלחלות אל הנשמות. בבואה לנסות להדוף אותי ללא כל רצון כזה, כפות ידיי שתיהן נועלות את ידיה על גבי הדלת.
* * * * *
ידיה לוכדות את ידיי ומסעירות אותי.
הפנים כל כך קרובות, האפים נוגעים-לא נוגעים.
ניתן להרגיש את זרמי האוויר בעת הנשימה.
ואת נקישות הלבבות שלנו שומעים עד …

שעל הדלת נשמעות שתי נקישות.
אנחנו עוצרות את הכול. כולל את נשימותינו.
"ענת, את בפנים?" שואלת פנינה, ובקולה נשמעת היטב המבוכה הרבה.
"כ…כן. אני פה עם מירי". אני עונה ורוצה להיעלם בתוך האדמה.
"בעלך והילדה פה. הם מחכים לך".
* * * *
לאחר שהלכו הקולות ודעכו, המתנתי עוד מספר דקות ואז יצאתי גם אני.
מן הדלת האחורית יצאתי.

אני ישובה בתוך הרכב המונע. האגזוז פולט אדים רעילים ואני שקועה בהרהורים ובשאלות קיומיות. אני משחזרת את קולה הענוג של הילדה, אותה ראיתי קופצת על אימה מבעד החריר הצר בדלת.
את החיבוק והנשיקה החמים בין ענת לבעלה. אידיליה משפחתית מושלמת.
האם אי-אפשר לראות בעצם הבריחה הפחדנית שלי, יצירת בית חדש בישראל?
האם מעז יצא מתוק?

——- ס ו ף ——-