נער לבנון

חזרה הביתה לחופשה

החיים שלי נכנסו לשגרה צבאית למשך חודש, לא התקשרתי לאף אחד, לא
כתבתי לאף אחת, ניתקתי מגע עם כל מה שקשור לחיים שבחוץ .
זה היה חודש אינטנסיבי, מלא בפעילות מבצעית מוצלחת יחסית, אפילו
המחשבות על הבית ומה שהשארתי שם פחתו בעקבות כל ההחלטות
שקיבלתי.

אלו היו חיי הלוחמים ברצועת הביטחון בשנים האלו, זה לא היה פשוט בכלל,
הרגשתי שבכל פעם שאני יוצא הביתה משהו משם נשאר איתי והשאיר בי לא
מעט סימנים. המתח, הלילות החשוכים, ההיתקלויות מקרוב ומרחוק, האחריות
הזאת המהולה בפחד לא לטעות ולא לפגוע בחפים מפשע או גרוע מזה, לא
לפגוע בחיילים אחרים, החשש הזה היה תמיד מלווה אותי לפחות.

כל יציאה הביתה הייתה אמנם משחררת מעט לחץ אבל תמיד הייתה הידיעה
הזאת שהנה תכף אני חוזר לשם ולך תדע מה מחכה הפעם.
גם הידיעה הזאת, שבתוך המקום שאתה מסתובב או מקים מארב, בתוך ארץ
זרה, מסתובבים מחבלים, שכל מטרתם היא להרוג אותך או לחטוף אותך, ואולי
אפילו לעבור אותך ולבצע פיגועים בגבול הצפון אשר מכוונים לאזרחים. הידיעה
הזאת חייבה אותי להישאר מוכוון מטרה ודרוך לאורך כל דקה ביממה.

יצאתי מהמוצב, אך לפני שיצאתי הביתה הייתי צריך ללוות שיירה שנסעה
לגזרה המרכזית אל מוצב צבעוני. אחרי נסיעה לא קצרה הגענו. למזלי, המוצב
היה בתוך הארץ ולא הייתי צריך לחכות לשיירה נוספת אלא פשוט לפתוח את שער המוצב ולצעוד. זה היה מחזה הזוי, הייתה שעת דמדומים,
נפרדתי מהחייל בשער והתחלתי ללכת, מצד ימין לי לבנון, סגורה מאחורי גדר
התראה, ובאופק, השמש, ששולחת את הקרניים האחרונות שלה להיום. מצד
שמאל ישראל, נוף מדהים ופסטורלי שלא מתחבר אל המדים ואל הנשק
שנמצאים עלי או למה שמתחולל רק כמה מטרים מעבר לגדר. הלכתי לאט,
עייף מחודש קשה, לא היה לי כוח להפנות את הראש ולבדוק האם במקרה
הגיע רכב, פשוט הלכתי…

אחרי שעה של הליכה החושך השתלט לגמרי, הדלקתי את הפנס שלקחתי איתי
כי ידעתי שזה עלול לקרות, סימנתי לי את הדרך וצעדתי במורד הדרך צמוד
לגדר המערכת. בשלב מסוים הרגשתי שהעיניים שלי נעצמות תוך כדי הליכה,
הפניתי את הפנים לכיוון הרוח כדי להתעורר, מרחוק ראיתי את אורות הישוב
מרגליות, זה דרבן אותי והלכתי מהר יותר . באותם רגעים אחז בי גם כעס, איך
זה שנותנים לחייל לצעוד ככה לבד על גדר המערכת בחושך, לא יכלו לדאוג
שרכב ייקח אותי לפחות עד היישוב? אבל בתקופה ההיא הכול נשאר
במחשבות, לא מתלוננים, חיילים קרביים עד הסוף .

הגעתי לצומת היישוב, הייתה שם תחנת אוטובוס, התיישבתי והורדתי את
התיק הכבד מעליי.
נזכרתי שהנשק שלי דרוך עם כדור בקנה , פרקתי אותו בזהירות והכנסתי את
המחסנית לנשק חזרה.
הרוח נשבה והיה לי נעים , נשענתי על דופן התחנה וחיכיתי… נרדמתי.

רעש מחריד העיר אותי, אורות מסנוורים, קפצתי ומיד חיפשתי את הסטיק של
צריח הטנק, צעקתי לנהג לנסוע מהר אחורה…. ואז האורות נעלמו, הרגשתי
איך הדופק שלי משתולל, קפצתי על הרגליים וניסיתי לבדוק מה קרה, אחרי
שנייה הבנתי, הסתכלתי על התחנה, על עצמי ועל התיק שהיה מונח על הרצפה
והתיישבתי….התקף חרדה.
לקח לי זמן להירגע שם בתחנה שאותה לא אשכח, התכסיתי בזיעה קרה,
הדופק מיאן להירגע והיה לי קשה לנשום, מה קורה לי? אני ? התקף חרדה?
הדבר היחיד שחשבתי באותה שנייה ובבהירות היה, שלא אגלה את זה לאף
אחד לעולם! שלא יחשבו שאני פחדן או משהו.

עברה שעה וחצי בערך, לא היה לי שעון, השארתי אותו במוצב, ניחשתי שהשעה הייתה תשע בערך.

הבנתי שאוטובוס כבר לא יגיע הנה הלילה וכל מה שנותר לי לעשות זה לחכות
ולראות אם איזה רכב ייצא מהישוב ויקח אותי לכיוון קריית
שמונה.

שוב נשענתי לאחור, הסתכלתי למעלה אל השמיים שהיו מוצפים כוכבים
וחשבתי עלי, חייל בן , 20 יושב בתחנה המרוחקת קילומטר מהגבול, רק לפני
כמה שעות הייתי בעברה השני של הגדר ועכשיו אני בתוך ישראל, מנסה להגיע
הביתה, אך במקום זה , התאוששתי מהתקף חרדה בתחנת אוטובוס באמצע
שום מקום… עם המחשבה הזאת שקעתי שוב.

הזיכרון הבא שלי היה קור מקפיא, פתחתי את העיניים ולא ראיתי כמעט כלום,
היה ערפל שלא ניתן היה לראות דרכו אפילו מטר קדימה, הוא עטף את
המקום כולו. לא ידעתי מה השעה, לא ידעתי לכמה זמן שקעתי, הייתה לי
הרגשה נוראית של בדידות , כעס ועצב, רציתי כבר להגיע הביתה, אבל לא
ידעתי אפילו לאן ללכת כי הערפל כיסה הכול.

הוצאתי מתוך התיק שמיכה דקה להתגונן מהקור, עטפתי את הגוף והתיישבתי
על הספסל בתחנה, שמתי את התיק לידי שגם יגן מעט מהקור וחיכיתי שיגיע
הבוקר.

ליל ההזיות והחרדות הזה הרגיש כמו נצח, ראיתי איך העולם משתנה מול עיניי ,
גם נפשית וגם פיזית, ניסיתי לקחת את עצמי בידיים ולהשתלט על כל
התחושות האלו, זה קרה לאט בדיוק בקצב פיזור הערפל.

הארץ התעוררה כמו קסם, שמעתי רעש מתוך היישוב, קמתי לחיים, הורדתי
מעלי את השמיכה והסתכלתי על עצמי, חלק מהמדים היו רטובים, הרגשתי
שכולי מלוכלך, גם הייתי עייף כל כך.

סידרתי את המדים ואת השיער כי לא רציתי שירגישו או יראו איזה לילה
עברתי. אחרי חצי שעה בערך שמעתי רעש של אוטובוס שעולה מהכביש
המפותל, הוא חלף לידי ונכנס לישוב, ידעתי שאין לו ברירה אלא לחזור דרכי,
וכך באמת היה.

עליתי אל האוטובוס, היו בו מעט אנשים וכולם הסתכלו עלי, לא היה אכפת
לי כי חשבתי על הרגע שבו אתיישב ואירדם.
שאלתי את הנהג אם הוא מגיע לקריית שמונה והוא אמר שכן ושזו התחנה
האחרונה שלו, שמחתי כי לא הייתה סכנה שאפספס את התחנה.

התיישבתי במקום מבודד מנוסעים כי התביישתי שיריחו את ריח המדים והזיעה
מהלילה הקודם, נראה לי שחלפה בקושי דקה עד שנרדמתי .
הפעם הייתה זו השמש שהעירה אותי , היא חיממה לי את הראש שהיה מונח
על השמשה , פקחתי את העיניים לאט, וראיתי שאנחנו בתוך עיר,
הנחתי שזאת קריית שמונה והתמתחתי.

סוף סוף אחרי חצי יממה אני באמת בדרך הביתה. אני אגיע בצהריים, ומחר כבר חוזר חזרה….חצי מהחופשה התבזבזה בתחנת אוטובוס .
לא סתם ידעתי שלא אשכח את הלילה הזה.