אתם והעולם הקטן שלכם
שוב הלב כואב, שוב אני סופג
שוב אני לבד, הנה אני בצד
תמונה גדולה ומסגרת, שכמעט ומסתירה
את פרצופי, בשקט, איתי זה לא קרה.
שוב את מחייכת אליי, ואז צוחקת עליי,
ואז צוחקת על חברתך, ואז תופסת ידיי
ומצחקקת אליי, ואני חושב שזה צבוע, אז דיי,
אני עוזב את עורך, ופונה לענייני.
שוב אנשים מסתכלים, שוב אני מרים את עצמי,
ושוב אני מועד, ומישהו פתאום צוחק בגללי
ואנשים מסתכלים, אנשים סתם בוהים
בדברים שאליהם בכלל לא קשורים.
שוב אני צוחק בקול רם,
ומוכיח אני שנית לעולם
שאחרי כמה שנים של בגרות
אתם והאמת שלכם, הכל זה סתם שטות.
תגובות (2)
אהבתי בגדול אבל זה נראה כאילו התמקדת בלכתוב חרוזים ולא בתוכן.. תרשום מה שיושב לך על הלב ואחכ תנסה לשלב חרוזים אל תתן להם להשתלט לך.על הכתיבה
קודם כל, אני בת.;) דבר שני, תודה על התגובה. אני יודעת שאני מתמקדת בחרוזים, אבל זה כיף לי, וגם אין לי כלום על הלב בנוגע לשיר הזה. אפשר לומר שכשאני גומרת אני מחליטה על המסר. כשאני כותבת משהו אישי זה סגנון אחר. בכל מקרה, אני אנסה להפחית את זה. תודה לך.