לב מזכוכית

הם תמיד נהגו בה כאילו הייתה אחת מן בובות החרסינה שיש לה על המדף.נזהרו שלא להפיל אותה עם מילים שנאמרו, או עם צחוק שלא במקום, או דמעה שלא הייתה צריכה לצאת. היא שמה לב לזה, תמיד אבל לא היה לה אכפת. היא ידעה שלמרוטת שכולם חושבים שהיא זכוכית היא יודעת שהיא אבן, לעולם לא תראו אותה בוכה, לא ליד אנשים. היו הרבה שמועות שהיא השתגעה, את האמת? גם היא הרגישה שהיא משתגעת, אבל מהם.היו עליה הרבה סיפורים, שהיא התאשפזה במוסד פסיכיאטרי בקיץ, שהיא הולכת לשם כל יום אחרי בי"ס, והיא? היא הייתה שומעת את זה וצוחקת. אבל כמו בכל תיכון רגיל, לכל אחד, כל-אחד, יש אוייב שרק מנסה לגרום לו\לה ליפול,גם אם זה לא בגלוי. " משוגעת" היא קראה לה פעם, כאשר חלפה לידה במסדרון בית הספר. היא התעלמה,קצת נבהלה, בכל זאת, זאת הפעם הראשונה שלא אומרים את זה מאחורי הגב שלה אלה מול הפנים שלה. "את גם חירשת" היא צעקה לעברה. "עשיתי לך משהו?" היא שאלה,מופתעת, עד עכשיו לא היו לה בעיות בבי"ס. "את גנבת לי את הפלאפון" היא צעקה. "לא אני לא" "כן את כן, מה קרה? נמאס לך לרצוח אנשים אז את חוזרת להתחלה וגונבת מהם קודם?" לפתע נראה שכולם מסתכלים עליה, מחכים לתגובה שלה, מחכים לראות אותה נופלת. דמעה לא ממושמעת נפלה לה מהעין. "רק אל תבכי" היא אמרה בקול מתחשב כשראתה את הדמעה. אבל זה הספיק, זה הספיק לאבן להפוך ליהלום, ויהלום אמיתי יכול לשבור כל חרסינה שאי פעם תיקרה בדרכו. "אני לא רוצה את הפלאפון שלך, אני לא חושבת שמישהו ירצה את הפלאפון שלך, במיוחד לא אם חוסר ההתחשבות שלך מדבק" היא אמרה, הילדה נראתה קצת המומה. "ואת יודעת עוד משהו? הרוצחת מבינינו זו את, את זאת שרוצחת ילדים כל יום, את המשוגעת, לא אני באמת מצטערת על הפלאפון שלך אבל…" לרגע היא השתתקה, צלצול נשמע מהתיק של יריבתה. היא חייכה "מצאת את הפלאפון שלך?"