זאבים – תחילתה של ידידות מופלאה

"חלמתי פעם על חיים שהם לא שלי. חיים שבהם מישהו היה נהרג, או מוצא אהבת אמת, או סתם חי באושר תמידי על איזה הר מבודד.
אך החלום תמיד המשיך בדרך קבועה. בכל פעם שניסיתי לשנות את גורלו של המישהו ששם החלום היה נגמר, ואני הייתי מתעוררת אל תחושת בדידות ובלבול.
היו פעמים שהחלום היה מרגיש כל כך אמיתי, עד שהייתי מתעוררת בבהלה ותחושת מחנק היתה ממלאת את הגרון שלי עד שלא יכולתי לנשום. זיעה קרה היתה מכסה את כולי-"
"את כותבת ממש טוב."
קולו של הבחור הגיע מאזור המטבח והוציא אותה מהרהוריה, גורם לה לעצור את כתיבתה. היא לא היתה יכולה לראות אותו, אך היא שמעה את פעימות ליבו ואת צעדיו מתקרבים אליה. היא שינתה את תנוחתה על הספה, מתחה את החולצה שלבשה, כך שתכסה מעט את ברכיה והביטה לעבר כיוון הקול. בדקה האחרונה היא החביאה את המחברת שהיתה עד כה בידה, רק ליתר ביטחון.
"כאילו, אני לא איזה מומחה או סופר-על, אבל אני חושב שהכתיבה שלך בוגרת וטובה. אני הייתי משלם כדי לקרוא את הדברים שלך." המבט החודר שלה הבהיר לו שהיא לא מבינה איך הוא מכיר את הכתיבה שלה.
"המחברת שלך היתה פתוחה אתמול וקראתי קצת, מצטער." הוא הניח לפניה מגש שהיו מונחים עליו כל מיני מאכלים, מקערת דגנים עם חלב, חביתיות בלחם וכל מיני סוגי גבינות, ועד לפנקייקים עם פירות יער ומאפינס, ושלא נדבר על השוקו והמילקשייק ומה לא.
הבחור העביר את ידו בשערו בעצבנות ורגלו טופפה על הרצפה בקצב קבוע. "לא ידעתי מה תרצי לאכול, אז חשבתי פשוט להכין לך כל מיני כדי שתוכלי לבחור בעצמך."
היא הביטה בבחור שעמד מולה. שערו החום והקצר היה פרוע. עיניו היו חומות בהירות אך משום מה היא היתה בטוחה שיום קודם לכן הן היו אפורות. הוא לבש חולצת טריקו אדומה פשוטה ומכנסיים שחורים. הוא לא נעל נעליים, אלא רק הסתובב עם גרביים. לא נראה שזה מפריע לו ממש, והאמת שזה גם לא הפריע לה.
העובדה שהוא הסכים לקבל אותה אל ה"בית" שלו (עד כמה שאפשר לקרוא לזה בית, אחרי הכל, יש הרבה מה לשפץ במקום, ובכלל, לרהט), הדהימה אותה. היא היתה מישהי זרה שהוא מעולם לא פגש, ועוד אשת-זאב, והוא פשוט נתן לה גישה פנימה וטיפל בה.
הנערה לא ידעה מה לומר. כל כך הרבה מחשבות ושאלות רצו לה בראש עד שלרגע היא שכחה שהוא עוד עומד שם ומחכה. היא שלחה את ידה בביישנות לעבר הסנוו'יץ חביתה ושוקו.
"את יכולה גם מהפנקייק. אל תתייבשי, הוא כמו מעדן, אני מבטיח!" הוא התיישב לצידה והחל לאכול גם הוא.
הם אכלו במשך כמה דקות בשתיקה נעימה, עד שהיא החלה להעיק עליו, אז הוא שב לדבר.
"אז את בורחת ממשהו?" הוא שאל.
היא כמעט נחנקה לרגע למשמע דבריו המדויקים, אך הסוותה את זה בשיעול וכיסתה את פיה בידה. איך הוא יודע?
"כאילו, אני לא מתכוון לפגוע בך או משהו, פשוט מהמצב שבו היית אתמול זה היה נראה ככה." הוא לקח עוד ביס מין הפנקייק שלו ורק אז נפנה להביט בה באמת, ולא כמו שהביט בה עד עכשיו, במבטים חטופים מהצד.
הו, ומה שהוא ראה.
פתאום הנערה המסכנה שהוא אסף אל ביתו השכם בבוקר לא נראה לו רע כל כך כמו שהוא חשב. עיניה היו כמו שלו, חומות-בהירות, אך שערה היה בגווני שמש, עם מעט בלונד. היא לבשה את החולצה האפורה שהוא הביא לה, שהיתה בבירור גדולה עליה בכמה מידות ונראתה עליה כמו שמלה. הוא תהה אם היא גם לובשת את המכנסיים הקצרים שהביא לה מתחת לחולצה…
לא, זה לא הזמן עכשיו!
"זה בסדר, את לא חייבת לספר לי, למעשה, אני לא רוצה שתספרי." הוא אמר בנימה אגבית את דבריו. היא הרימה את עיניה לעברו, מופתעת. קודם הוא שואל אותה, ואז הוא מבקש שלא תענה על שאלתו? 'איזה בחור מוזר,' היא חשבה לעצמה.
"אני מעדיף שתיקחי את כל הזמן שאת צריכה ושתספרי לי רק כשבאמת תרגישי מוכנה. אני לא רוצה שתרגישי שאני כופה עלייך משהו…" צלצול פלאפון קטע את דבריו, וגרם לשניהם לקפוץ בבהלה במקומם. הוא הוציא את המכשיר מכיסו והביט בצג, מסנן משהו בשקט לעצמו.
"אני מצטער, אני חייב ללכת לענות זה… בכל מקרה, תרגישי בנוח לעשות מה שאת רוצה. את חלק מה'בית' הזה עכשיו. אני מבטיח שאני אשמור עלייך, קאמי." הוא חייך לעברה ולרגע היא הרגישה כאילו הכל נעצר, כאילו מין כישוף הוטל עליה ומנע ממנה להסיר את עיניה ממנו.
"אני מבטיחה לזכור זאת, דילן," היא פלטה לעברו בביישנות לפני שנעלם, למרות שהיא ידעה שהוא שמע את דבריה.