יום אחר שלו אצפה

אני בודדה לא בטוחה אם זו רק הרגשה .
משפחה גדולה,דירה קטנה ובין כל הצפיפות לא עזבה אותי הבדידות.
לא תמיד הייתי לבד מבחינה כלשהי- הרי שקענו באותה ביצה אבל זה לא עזר .
חשבתי שהמצב השתנה שלקחו אותי מתוך בחירה , אבל גם פה טעיתי כששמעתי את פליטת הפה הקטנה . זה לא שלא הייתי יכולה להסיק זאת בין השורות בהתבטאויות הקטנות.

אני בטחתי נתתי את האמון שלי אבל כשזה נאמר- הבנתי שלמרות הכל עם כמה שהכל השתנה – אני נשארתי באותו מצב.
אני לא בודדה , אני לא בודדה כי נסגרתי כי לא נתתי אמון – לא זו כבר אינה הסיבה.
לא, אני לא מוכנה ,לא להעניק את אמוני רק בגלל האכזבה .
לא מסכימה להאשים את עצמי על כך שבטחתי , הרי זה לא נעשה בקלות דעת , פשוט האמנתי שכמו שאומרים זה אפשרי להיות נאהב.

בשביל מה למכור לי אשליות ?
– מרגישה כמו היונה מסיפר נוח שלא מצאה מנוח .
לא נורא , עכשיו אני יודעת ואשתדל להזכיר לי את זה כך שלא אשכח למרות שנוח להרשות לעצמי להתרווח מפעם לפעם , אך אדחה זאת לתקופה שונה ליום אחר שלו אצפה ואולי גם ממנו אתאכזב .
אז מה אגיד ? אגיד תודה ואתן חיוך מופנם אלווה עם המבט וברגע שארגיש מוכנה אוריד את המבט לאט לאט – והנה שוב אני לבד.
אולי בכלל אני בודדה מעצמי? לבד בגללי? אולי תמיד רואה את עצמי קורבן? כנראה שאני זאת שאשמה . אני אדם רע ? אבל אין לי כוונה להזיק לאף אחד. אני חוצפנית שלא יודעת להכיר תודה ? או אולי זאת שתמיד ארגיש אשמה ? ולמה בכלל אני מחפשת אשמים?
אין כאן אשמים אלא התגלגלות אירועים.