דמעות מזהב- פרק 15

"אליס, את סובלת! " היא אומרת.
"אני לא סובלת" אני לוחשת לה.
"אליס…" היא מתחילה לומר.
"זה לא את" אני קוטעת אותה.
"אז מה זה?" היא תוהה בקול.
"זה… המקום" אני מנסה לדבר באופן כללי כמה שיותר, אני רוצה להימנע מהחוויה שלי כאן.
"אליס את לא צריכה להיות בבית משוגעים הזה" היא לוחשת.
"לא לא, לא ככה. אני לא שופטת אותך שאת נמצאת כאן, להיפך, גם אני…" אני מתחילה לומר ואז משתהה.
"מה?" היא מודאגת.
"הייתי כאן פעם" אני לוחשת.
"מישהו שאת מכירה התאשפז כאן?" היא שואלת.
"כן"
"מי?"
"אני" אני אומרת ונועצת את מבטי ברצפה, מנסה לעצור את הדמעות שעולות במעלה גרוני ועומדות לפרוץ מתוך עיניי בכל רגע.
"אליס" היא לוחשת ואני מניחה את ראשי על כתפה, היא בטח המומה.
_______
אליס הייתה מאושפזת במחלקה להפרעות נפשיות בבית החולים ג'ין.
אני לא מאמינה, אליס כזאת שלווה, חלק יגידו קרה ואדישה, היא בקושי בוכה, למרות שלפעמים אני רואה את הדמעות עומדות לפרוץ מתוך עיניה, היא כל כך נסערת לפעמים שדמעה זולגת במורד פניה אבל היא ממהרת לנגב אותה.
אירוני שהיא אומרת לי שזה בסדר לבכות אבל היא בעצמה עוצרת את הבכי שלה.
"אליס" אני אומרת בשקט.
אליס מחייכת אליי, "למה את דואגת לי כל כך?" אני שואלת בלחש.
"אף אחד אף פעם לא דאג לי ככה" אני מוסיפה.
אני לא יודעת למה היא דואגת לי ככה, והיא עוד המורה שלי, וזה ממש לא מובן מאליו.
"את המורה שלי אליס" אני מוסיפה, משתפת אותה סוף סוף בתחושותיי.
"טיה, הגיע הזמן שמישהו ידאג לך, את לא יכולה להתמודד עם הכל לבד.
אני מקווה שאת לא אותי כל הזמן בתור המורה שלך" היא עונה.
היא צודקת.
אליס לא רוצה לדבר על התקופה שלה כאן, וזה בסדר.
היא אמרה שהיא תספר לי בהזדמנות, שהמצב יהיה יותר רגוע.
רק עוד 12 ימים ו6 שעות ואני מחוץ למקום הזה.
לאחר כמעט שעה, שאליס כתבה הערות לעצמה בעבודה שלה ואני הסתכלתי.
היא אמרה לפתע שאני מזכירה לה אותה כשהייתה ילדה, רק שהיא התאשפזה כאן כשהייתה בת 13. לא שאלתי שאלות, הקשבתי לה.
***********
טיה יושבת בחיקי, בוכה ומתנשפת בכבדות.
יש לה התקף אבל אני לא קוראת לאף אחד מהצוות הרפואי, הם רק יזריקו לה משהו.
זה ההתקף השני שלה היום, הראשון היה בבוקר, היא סיפרה לי על אמא שלה ולאחר זמן מה שהייתה נסערת ההתקף פשוט התחיל.
אנחנו יושבות על הרצפה הקרה, שיערה של טיה רטוב, לקחתי אותה להתקלח בביתה לפני שעה בערך.
"הכל בסדר טיה" אני לוחשת לה והיא פשוט יושבת ובוכה, היא נאבקת. מלחמה מחוללת בתוכה, היא מנסה להתנגד להתקפים.
בהתקף של הבוקר הבאתי לה את המשאף שלה וזה עבד, היא חזרה לעצמה מהר.
כשההתקף השני התחיל חיפשתי את המשאף בכל מקום ולא מצאתי, החלטתי להתיישב לידה ולאסוף אותה בידיי, שתרגיש מוגנת.

"אליס?" נשמעת לחישה שקטה מתוך ה"גוש" הקטן שאני מחבקת, טיה מרימה את ראשה, "אני לא יכולה יותר" היא נאנחת, "זה יותר מידי בשבילי" קולה רועד, "אני מצטערת, את לא צריכה לעבור את זה" היא מרגישה אשמה, הייתה בהכרה חלקית, היא יכלה לשמוע ולהרגיש מה היא עושה אך לא לשלוט בזה, ההתקף היה חזק ממנה.
אני מחבקת אותה, כבר לא בתור "גוש". "אני מצטערת" היא לוחשת. "הכל בסדר טיה, עברנו את זה" אני לוחשת לה בחזרה.
היא עוצרת את עצמה מלבכות, עדיין.
היא נאבקת, משהו אוכל אותה מבפנים, היא מנסה כמה שפחות לבכות.
"את יכולה לבכות " אני לוחשת לה.
________
ט.
היה לי התקף, אחד נוסף, אני מרגישה כל כך רע.
אני מתחרפנת, אני בוכה יותר מידי.
"את יכולה לבכות" אליס לוחשת לי, איך היא יודעת על מה אני חושבת כל הזמן?
הדמעות זלגו מעיניי כמו נחל זורם, היה בהן משהו מנחם, אליס לא שפטה אותי או הסתכלה עליי בבלבול, היא פשוט חיבקה אותי והניחה את ראשה עליי.
היא עוטפת אותי בגופה, אני מרגישה מוגנת לידה, בטוחה.
היא מכילה אותי, זה מוזר לי קצת, אף פעם לא דאגו לי ואף פעם לא ביקשתי עזרה.
אני מרגישה מחויבת לתת הסברים כל הזמן, אליס קוטעת את מחשבותיי ולוחשת באזני "הכל בסדר, את לא חייבת לדבר מותק" קולה רך.
היא לא שופטת אותי, היא מחבקת אותי כשהיא רואה שאני זקוקה לזה, היא יודעת מה עובר עליי ומה אני חושבת, אני לא יודעת איך היא יודעת, אבל אליס תמיד יודעת.
*******
א.
הימים במחלקה עברו מהר, נשארו לטיה יומיים "לבלות כאן".
הלכתי לביתה בבוקר והבאתי לה בגדים, היא רזתה כל כך, היא בקושי אכלה בשבועיים האחרונים, זה ממש לא בסדר.
אני פותחת את דלת חדרה של טיה במחלקה באיטיות ולא מאמינה למראה עיניי.
טיה שוכבת במיטה, שלוש אחיות לידה, מנסות להחדיר בה מחטים ועירויים, וטיה צורחת,
צורחת מההלם, מהכאב, מהבלבול.