אהבה בקופסת נעליים

פגשתי אותך רובצת על ענן והתאהבתי בך כמו שאפשר להתאהב רק בך.
עכשיו את מונחת ישנה על מצע צמר גפן בתוך קופסת נעליים לבנה, שריח הנעליים החדשות מהחנות, עוד עולה ומופץ ממנה. כמה זמן תהיי שלי?! אין לי שמץ. כמה זמן תוסיף הקופסה לרפד אותך ומצע הצמר גפן להבטיח את שביעות רצונך?! לא יודעת בשיט.

בלילה מאוחר
כשכל האנשים כבר ישנו, ניגשתי בסתר להרים את מכסה הקופסה ולהציץ בשנתך הנאיבית.
הפתעה!
פקחת את עינייך גדולות ומצמצת ופיהקת וחייכת, ולחשת לי שאת רעבה.
אז חיממתי לך טוסט ודחפתי מאפה למיקרו ופרסתי עגבנייה לשמונה ומלפפון לדק, והגשתי לך על צלחת חרסינה מחויכת.
אכלת את הכול בחופזה ולגמת סירופ שסק וניגבת את קצות שפתותייך לפני הנשיקה.
"אהיה לה מאהבת וירטואלית" חשבת, ואני, שקוראת מחשבות, נרעדתי לפשר הקשר…

מרוב היותך לי אסירת תודה-
לא הותרת לי בחירה כשידך משכני לתוך הקופסה, והצצת לוודא שהכול כשורה והנחת את מכסה הקופסה מעלינו היטב.
והיינו טובות זו לזו על מצע צמר הגפן, טובות זו לזו ונשמנו כמו שדגים נושמים בלב המדבר.
בקושי.
בקושי הנחת לי לנשום.
ועל אצטבה בחדרי, שלא ידע עד כה דבר-מה מיוחד, קופסת נעליים קיפצה במקומה מעלה מטה-מטה ומעלה כאחוזת ראשונים.

ככה נרדמנו והיה לשתינו מקום, על מצע צמר גפן בתוך קופסת נעליים, שריח חנות נעליים עלה מתוכה, וריח של טוסט, עגבנייה פרוסה לשמונה, מאפה בצק מחומם, מלפפון פרוס דק, סירופ שסק מתוק, נשיקה רטובה וניחוח נשים רגועות.
זמזמתי לך שיר ערש ששרה לי פעם אישה בסגול, שפגשתי בין מסדרונות השמש של חדרי ליבי המפמפם. זמזמתי והצצתי, הצצתי ושרתי, עד שנרדמתי איתך.

בבוקר השכם
יצאת לאוויר העולם.
ניתקת את כבלי הטבור ומצצת, מעוללת לי אימהות וירטואלית קשה.

יותר מאוחר, החלטת כי די לך עימי ופרשת את כנפייך גבוה. עפת לך למרום הענן חזרה, מנופפת אליי לשלום.
רציתי אותך כל כך…
רציתי שתהיי לי מאהבת בשר ודם. אישה, בת אדם.
רציתי ממך גם ורציתי ממך גם וגם.
על האצטבה בחדרי האפל
נותרה מיותמת קופסת נעליים ריקה.
על מצע צמר הגפן נותרו עקבות רגלייך הזעירות עד חיוך… עת קמת ועמדת על שלך…

בחלון דפק הגשם.
קשקשתי על הזגוגית עם ידי שאוכל לראות מה בחוץ.
אישה על ענן השתרעה ואהבתי אותה כל כך…