מלכת הטייסים
מלכת הטייסים
גם היום פתחתי את האינטרנט ומחפשת אותו. אני מגלה שכל יום כמעט אני חוזרת וקוראת על האיש ההוא. התחלתי לחשוב שאני כפייתית .
רעד עובר בגופי. אני נזכרת כשרק הגיע מסך הפלא הזה והאינטרנט הגיח לעולם זה הדבר הראשון שחיפשתי. כל בוקר בעבודה הדלקתי את המחשב נכנסתי לעולם הרשת הבדיוני לגלות אולי סוף סוף הפעם.
והנה סוף סוף הגיחה דמותו הבדיונית למסך הפלא. הנה אני רואה אותו, את גופו. מצאתי עצמי קוראת עליו אין ספור פעמים והפלא הגדול שזה לא נמאס.
בוויקיפדיה כבר הכרתי את כל הביוגרפיה שלו, גם מביטאון חיל האוויר, מאתר הפלמ"ח מהספר על תולדות חיל האוויר.
הגיבור הלאומי הפך לגיבור שלי של אימא. אבל ברור קודם של אימא שהרי היא הייתה המלכה והוא המלך . לא היה יום שאימא לא דיברה על הגיבור שלה זה שהפיל מיגים וזה שקיבל אות ועיטור על גבורתו.
איזה מקסים הייתה אומרת אימא ונזכרת בעיניים עצובות כמה הוא אהב אותה וכמה הוא חשק בה אבל המציאות לא הותירה אלא זיכרון צרוב שהרי הוא היה נשוי למירה.
מירה המשוגעת כפי אימא נהגה לומר, מירה שאינה יציבה, מירה אימא של ילדיו המקסימים שתמונתם נישאת בגאון כי הבן העלה זיכרונות לאינטרנט. איזה אבא מושלם ראיתי והדמעות לא פסקו.
באחת הפעמים שביקרתי את אימא בבית האבות שלמרגלות הכרמל . את לא יודעת מה הוא לא עשה כדי שנהיה ביחד הוא אפילו הגיע לאילת ורצה אותי יחד איתך אבל את יודעת אני לא הסכמתי שהרי לא מוסרי לפרק משפחה.
אני זוכרת איך הוא לקח אותי על האופנוע וכל החברה ידעו שהוא "דלוק" עלי . הוא בכוונה עשה סיבוב באופנוע כדי להרשים אותי ואז עליתי עליו וללא היסוס כאשר ידי עטפו את גופו.
הפנים לא משים ממני והמבט של הילד שלו כשהוא מחזיק ומחבק את אבא גרמו לי להזיל שמעה לא רצונית והדמעה הפכה לרקיע וחצתה את האוקיאנוס הבלתי סופי וככל שהילד המרגיז הזה צחק כך הדמעה שלי גאתה. ושנאתי אתו ואת מירה ואת הגיבור של האומה ואת הגיבור של אימא שלי.
היה יום גשום ויצאתי לכיוון התחנה המרכזית ועליתי על קו 947 ובדרך לחיפה ההתרגשות לא פסקה. לא ידעתי מה היא תאמר ואיך היא תגיב שהרי יותר מחמש שנים לא דיברנו.
נכנסתי לאולם והיא ישבה בפתח החדר והרהרתי היכן הילדה הגיבורה של הגיבור והנסיך. זרקה שיער שיבה, ההליכון היה לצידה, כל קמט הביע משאלה, עייפות רוגז על העולם שאליו נקלעה, עולם מלא עוולות של ניכור, אכזבות נטישה וכול מה שקשור למלחמות ולאובדן וליתמות.
אני נזכרת במילים הנוקבות וההתרסה כלפי אבא :"מה אני בכלל עושה כאן ואתך", "הייתי צריכה להעיף אותך" ואני נזכרת במשפט המפתח שהופנה תמיד כלפיי :" תגידי תודה שלא זרקתי אותך".
ניגשתי לדלת והיא בקושי הפנתה את ראשה ואמרה לי מה שלומך, הגשם לא פסק ואמרתי לה שמוזר. הזמנו מונית לקניון שבמורדות בית האבות . ובין הקפה והקרואסון הצטלבו המילים והמבטים והוא חזר הגיבור ואמרתי לה את יודעת שיש לי הפתעה בשבילך הנה התמונות והסיפור עליו. היא חייכה ואמרה לי שהיא לא זוכרת אותו ככה. את יודעת שאני בטוחה שאף פעם הילדים שלו לא שמעו עלייך, אני בטוחה שהוא גם לא הזכיר את שמך. אפילו תמונה של הבן שלו ישנה כאן , של הבן כשהיה קטן והיה בזרועות אביו מאושר ושמח ומוקף בביטחון שהרי הגיבור הוא שלו, הגיבור האמיתי , הרקולס שטס כמו דדלוס ואיקרוס ואני באותו רגע – פרחו מחשבותיי ורציתי להיות כמותם לעוף למרחב אחר לתקופה אחרת ולא להיות ב1956 כי אימא לא ב-2015 אימא ב-1956 שנת הזוהר, השנה של המלכה, השנה הם התאהבו אבל היא הייתה עם אבא שכבר לא זוכר אותה ולא זוכר אותנו והיא כבר לא זוכרת אותו כי הרקולס ודדלוס פרשו כנפיים לאישון של אימא עד כדי כך שהסתירו את אבא.
הבכי שהציף אותי הזכיר לי את היום שבו נתקלתי בתמונה שלו עם אבא שלו והבכי החרישי הופסק מבלי שהיא ראתה כי לפתע הגיחה השאלה: "מה את מאוהבת בבן שלו" וכאן הבכי התערבב כי לא ידעתי כבר מדוע הבכי שהרי הנה אימא המוכרת, אימא עם ההערות כמו פעם, כלום לא השתנה, אימא של השאלות הרעות ואימא שרק דדלוס בראש מעייניה.
הסתכלנו אחת על השנייה . אימא נאנחה ולפתע באופן בלתי צפוי אמרה בין השיטין אולי אעבור לנתניה. לרגע שמחתי וכבר שכחתי את ההערה הקודמת ולשוני נעתקה. קרבנו למונית שהחזירה את אימא לבית האבות ואני המשכתי בכביש החוף עם הגשם שליווה את הדמעות.
תגובות (0)