כשראיתי אותה…

היא יושבת על קו החוף, נותנת לגלים הבאים ושבים להרטיב את רגליה היחפות
השעה כבר מאוחרת והיא יודעת שהיא צריכה לחזור, אך אין בשביל מה, אז מה עוד נשאר לעשות?
היא עוצמת את עיניה ומקשיבה לגלים והדמעות מתחילות לזלוג על לחייה ללא הפסקה.
העוברים ושבים מסתכלים עליה בסקרנות מהולה בעצב ,בעוד שהיא ממשיכה לבכות, מציירת ציורים על החול, יושבת מקופלת ליד המים..
הוא נשען על סככה לבנה, במרחק של כמה מטרים ממנה
עיניו בוהקות, כמעט כאילו הוא בוכה אך הוא פשוט מתבונן בה בדממה ובליבו מתנהל מאבק ממושך
שילך אליה?
הם צריכים לדבר..
הוא מרגיש כך מאז שנפרדו , באותו ריב ענק מול כל חבריה
הוא זוכר איך זה היה, את עוצמת הכעס שחש מול הדאגה לאחת שלו, לקטנה שלו, לאחת שבאמת גרמה לו להרגיש מאושר
ברגע אחד כשהיא פתאום הסתובבה מבטיהם הצטלבו..
וכמה שהיא יפה…הוא חושב ומסיט את מבטו, למרות שהוא יודע שהיא מסתכלת עליו
וכשהוא מסתובב הוא משפיל את מבטו לאדמה הרכה,רק יכול לדמיין את המבט העצוב שהיה על פניה כאשר ראה אותה באותה נקודה בחוף
מבלי שהוא שם לב הוא מתחיל לצעוד לעברה..
והיא מציירת ולא שמה לב שהוא מאחוריה, לא שמה לב שהוא מתבונן בה בעיניים קרועות מגעגוע
והיא מציירת אותו..