שלושת עורות הדובים

ביער באזור הצפוני של שווייץ הייתה אגדה ידועה על רוח רפאים שרודפת אחרי בני אדם שחיו באזור. האגדה התחילה אחרי שילדה בת 8 נעלמה באופן מפתיע ולאחר כמה חודשים גם שאר משפחתה. לא נשארו עקבות או רמזים, ולא היה אף עד או ניצול. בעקבות האגדה אף אדם לא התקרב לאזור במשך עשרות שנים.

סיפורנו מתחיל דווקא באזור מרכז שווייץ. בכפר קטן בשם אנדוויאלד. בכפר גר חוטב עצים ולו אישה בת ובן, ארלינה ופרנסיץ'. המשפחה הזו חייה חיי צניעות ועוני בביקטה קטנה בחלק הנידח של הכפר. חיי המשפחה היו קשים. בעיקר בחורף כאשר היו צריכים להידחק יחדיו כדי להתחמם, המים נזלו מהתקרה ומהקירות, בגדיהם היו דלים, וכי עלות המזון עלתה כי רב היבולים לא שרדו את סופות הגשמים. האב עבד קשה אך בקושי הצליח לפרנס את משפחתו. והאם ניסתה למכור מספר חפצים באזור הסחר בכפר אך קיבלה רק מספר פרוטות.

הגיע כבר אמצע החורף ומצב המשפחה רק החמיר. עלות המזון עלתה עוד ועוד והאם הייתה בהריון, משמע בקרוב יהיה עוד פה להאכיל. המשפחה הגיעה למצב שהם אכלו רק פעם ביומיים או שלושה.
האב דאג מאוד לאשתו ולבן העתידי כי הוא ידע שהם לא ישרדו את החורף הקשה וימותו בתקופה הקרובה, ולכן חשב על דרך להציל אותם.

למחרת בבוקר האב קרא לשניי ילדיו ואמר להם שהיום הוא ילמד אותם את סודותיו בתור חוטב עצים, כדי שיוכלו לעזור לו ויעזרו בפרנסת המשפחה. פניי האב היו חיוורות והיה נראה כאילו הוא מסתיר משהו מפניהם. האב וילדיו התחילו במלאכה. הם חטבו עץ אחר עץ, ניסרו וניסרו. אך ארלינה הרגישה שמשהו לא כשורה. היא הבחינה בצורה המוזרה בה התנהג אביה והרגישה כי הוא מתכנן משהו, ולכן פקחה עיניה לדבר המתרחש. היא חשה שעיניים בוחנות אותם. והיא אכן צדקה. בין העצים עמד גבר גבוה שניסה להסתתר מאחורי אחד העצים. אך ארלינה לא עשתה כלום. היא לא ידעה מה אביה מתכנן, אך ידעה שזה כבר מאוחר מדי.

אחרי מספר שעות ביער ואחרי מספר רב של עצים שקרטו חזרו האב וילדיו אל ביתם. האחים ישבו לאכול את המרק הדל שהגישה להם אימם. האב סרב לאכול והודיע כי הוא יוצא להתאוורר. ארלינה הסתכלה עליו דרך החלון ולפי תנועות ידיו וגופו הבינה כי משהו באמת חשוד אצל אביה. משהו מאוד מלחיץ אותו.
כשחזר לביקטתם הקטנה קרא שוב לשניי ילדיו ואמר כי הציעו לו הצעה והוא חייב את עזרתם.

הוא סיפר להם שכאשר יצא להסתובב בכפר הוא פגש איכר זקן. האיכר הציע לו שאם ילדיו ינקו את החציר מהאסם שלו הוא ייתן להם את שני התרנגולים הזקנים שלו כתמורה. פרנסיץ' התמים קפץ משמחה ושאל את האב היכן גר אותו איכר. ארלינה לעומת זאת לא הייתה כלל תמימה, אך ידעה שהמצב אינו בר שינוי.
האב הוביל את האחים אל האסם. באסם היה אותו איש גבוה שהסתתר מאחורי העץ. הוא הציג את עצמו בתור האיכר. האב חיבק את ילדיו, אך נשאר עם אותו פרצוץ נוקשה כמו תמיד, למרות שיכלו לראות מעט צער בעיניו.
הזקן הזה היה ידוע כמשוגע של הכפר. אף אדם לא היה מתקרב אליו כי ידעו, או יותר נכון לא ידעו למה הוא מסוגל.
לפני חמש שנים היה לו בן. הבן היה חכם מאוד והצליח בכל מה שרצה. כולם ידעו כי הזקן עושה לו משהו. אך לא ידעו מה. הבן היה מלא חבלות, שפשופים, וסימנים כחולים, סגולים, חומים, בכל הצבעים… אך לפניי חמש שנים הבן עזב. או לפחות כך הזקן אומר.
מה האב עושה עם אותו זקן משוגע? איזו עסקה נבזית ביצע איתו? מה הוא מתכנן?
שניי הנערים נכנסו אל האסם והאב קיבל את שכרו. 50 מטבעות נחושת. חיוך עלה על פניו והוא התחיל לצעוד לביתו. אך הזקן קרא לו שנייה לפני כן ואמר לו "אם ישאלו אותך היכן ילדייך תגיד שהם עזבו את הבית". האב הנהן וחזר אל ביתו. בבית הייתה האם ודמעותיה, דמעותיה היו כה גדולות עד שמילאו את כל עינייה. האב נכנס בדהירה אל הבית הקט והראה לה את המטבעות. האישה פרצה מצחוק מרב אושר ונשקה לאב. "היכן הילדים?" שאלה. האב אמר כי הם עזבו את הבית.

החורף עבר והבן נולד. הוא היה כה מתוק, עם שיער שופע ועיניים חומות מלאות ברק. מאז שהילדים עזבו המשפחה פרחה ולבלבה. האוכל כבר לא היה חסר והאב תיקן את בליות הביקטה. העסק של האב סיגסג והאם החלה לתפור בגדים עבור האצילות.
עבר הזמן וכך נשרו להן חמש שנים. הבן כבר היה לילד קט והתחיל לדבר ולהביע דעתו. הבן התברר כחכם במיוחד והתברך בסגולות וכוחות. כבר בגיל שלוש החל לשרוק ולצייר בצורה מדויקת להפליא, וגם יצר חומרים חדשים. הבן היה כה חכם עד שהיה יועצו של המלך. וכך המשפחה הפכה למבני האצולה. מסתבר היה כי בכל הזמן שהיה הבן ברחם אימו שמע את כל מה שקרה סביבו. זאת התגלה כאשר ביום אחד מן הימים המלך שאל את הבן האם היה מעוניין באחים. הבן סיפר למלך "היו לי אחים אבל הם עזבו את הבית, למרות שזה לא נכון" הוא ציין "אבי סיפר זאת אבל הוא שיקר. אחיי אצל הזקן המשוגע." המלך היה מופתע וההורים הסמיקו ממבוכה. ההורים ניסו להתחמק משם אך אז המלך שאל אותם אם זה נכון. ההורים לא יכלו לזלזל בדבריי ילדם כי הוא היה ידוע בחוכמתו ולעולם לא שיקר או טעה. המלך המודהם שאל אם הם לא דואגים לילדיהם או אם הם יודעים מה שלומך. ההורים שידעו כי אם יתגלה מה עשו יתלו אותם על עץ התליות בכפר,החליטו לשקר למלך ולספר כי לא הייתה להם ברירה. הזקן איים על משפחתם וזה היה או לשלוח את כל המשפחה או רק את שניי הילדים. וההחלטה הייתה להציל לפחות חלק מהמשפחה. המלך ראה את צערם אך לא הבחין כי הוא מזויף. וגם כי רצה לאמת את הסיפור. והוא שלח משלחת לבית הזקן.
אך תרם כך האם והאב שפחדו מעתידם הבא, ארזו את חפציהם ואת חפציי בנם. והמשפחה עזבה את הבית.
המשלחת נכנסה אל בית הזקן ושם התגלו עצמות ילדיהם, עצמות הזקן ועצמות בנו.מאוד מהר התברר הסיפור וכמו שחששו ההורים, אכן עלה על ראשם פשעם והמלך ואנשי הכפר הטילו עונש מוות על המעשה החמור שלהם. המלך שהיה כל כך קשור לאותה משפחה, ובמיוחד לבנם, הרגיש גם בגידה בו ושלח את לוחמיו אחריהם כדי שיוכל להרוג אותם בבאופן אישי.

ההורים ידעו שזה יהיה גורלם וחיפשו אחר מקום שלעולם לא ימצאו אותם. אז האם נזכרה בביקטה הקטנה באזור הצפוני שחייה בה דודתה ומשפחתה. הדודה הזו סיפרה לה שהיא מרגישה שמשהו לא תקין ושהיא מפחדת לשלומם של משפחתה. לבסוף הם נעלמו. לפני ההעלמות היא סיפרה לה שיש למשפחתם סוד אך אסור לה לספר אותו לאף קרוב משפחה אחר. הם רצחו את ביתם בת ה-8 כי היא נהגה למרוד בהם ולברוח מהבית. היא סיפרה גם שיש רוח של ילדה שמתרוצצת בבית אך אף פעם היא לא ראתה אותה. האם שחששה מרוחות בעיקר אחרי העלמות המשפחה לא רצתה לקחת את הסיכון שהרוח תיקח את חייהם ולכן היא ניסתה לחשוב על פתרון אחר. אך גם כל שאר הפתרונות נשללו. הן בגלל המקום הגלוי או הן בעקבות עוני המשפחה שבבעלות הבית. לבסוף הוחלט לעבור לביקטה באזור בצפוני באין ברירה. אך לאם היה תנאי אחד. מפני שהרוח עורבת רק לבני אדם יש עליהם להתחפש לחיה כלשהי וכך הם יבלבלו את הרוח. הבן החכם הציע שזה יהיה דב, וכך עשו. האב צד שלושה דובים הוציא את אבריהם הפנימיים והמשפחה לבשה את עורות הדובים.

כעבור כיומיים של הליכה הגיעה המשפחה אל הביקטה. הביקטה הייתה מוזנחת אך האב חטב מספר עצים וריהט מחדש את הבית. הוא ייצר שולחן למטבח עם שלושה כיסאות תואמים לדוגמאת השולחן, שלוש כיסאות נדנדה, ושלוש מיטות. כל רהיט הותאם בגודל לגודלו של האדם. לאב רהיטים גדולים, לאם רהיטים בינוניים, ולילד רהיטים קטנים.

כך חייה המשפחה בשלווה במשך מספר חודשים. יום אחד יצאו האב האם והבן ללקט זרעים לארוחה. כאשר חזרו הופתעו לגלות שהדלת פתוחה. האם הייתה בטוחה כי סגרה אחריה את הדלת. מי זה יכול להיות? אין אף אחד שמסתובב באזור… הם נכנסו למטבח וראו שקערות הדייסה שלהם התמעטו. ומקערת הילד לא נשארה כלל דייסה. לאחר מכן הם עברו באיטיות לכיוון אזור כיסאות הנדנדה. האב הרגיש את הכיסא שלו. הוא היה חם. כאילו מישהו ישב עליו ממש לא מזמן. גם האם הרגישה את הכיסא שלה. גם הוא היה חם. והכיסא של הבן, היה שבור. הם המשיכו בהליכתם והגיעו אל חדר השינה. בחדר השינה היו מוצבות שלוש מיטות וארון גדול במיוחד. האב פחד על האם והבן ואמר להם "אני לא יודע מה קורה כאן אבל עדיף שתישארו כאן. אני אבדוק מה קורה." האב נכנס אל החד בהליכה צעד אחר צעד במקצב איטי ורך. אך האם לא התאפקה "השאר כאן, אני נכנסת גם, אל תפחד, אני עוד רגע אחזור."ונכנסה גם היא אל חדר השינה. כאשר הם נכנסו לחדר המצעים היו מבולגנים. האב מישש את מיטתו. היא הייתה חמימה מעט, כלומר, מישהו שכב עליה. גופו של האב החל לרעוד. האם נעצה בו מבטיי בהלה ואז העבירה את מבטה אל מיטתה. היא התקרבה אליה והחלה למשש אותה. היא הייתה חמימה, כלומר, מישהו שכב עליה ממש לא מזמן. האם החלה לייבב והחלה לפחד שמה שקרה לדודתה יקרה גם לה. הבן ששמע את ייבוב האם החל להלחץ מהמצב ונכנס גם הוא אל החדר. כאשר נכנס אל החדר ראה את אימו בוכה ומוטלת על הרצפה ואת אביו מנסה לנחם אותה. המיטה שעדיין לא נבדקה היא מיטתו של הילד. הילד התקרב אל מיטתו. הוא הסתכל עליה. ובידיים זהירות הזיז את השמיכה.
ואמר.
"ארלינה שוכבת במיטתי"